המתנה של ג'ק בוגל

השבוע הלך לעולמו ג'ון (ג'ק) בוגל, אדם ששינה לבלי הכר את התעשייה הפיננסית, מדובר באחד מהאנשים הבודדים שזכו לעצב את העולם בו אנו חיים, ומהבודדים עוד יותר שעשו זאת לטובה.

המושג "קרן אינדקס" הוא מושג שהפך שגור בפי אנשים רבים בעלי אוריינות פיננסית בסיסית. בארץ הקודש המושג הונגש לציבור לא מעט בזכות מאמציה של "הסולידית", אבל אינני יודע כמה מאותם אנשים מודעים לכך שמאחורי אותו מושג שגור עומד אדם אחד אמיץ שיצא נגד וול סטריט, וניצח.

אינדקסים היו קיימים עוד קודם לג'ק בוגל, מדד S&P 500 קיים משנת 1957, מדד דאו ג'ונס קים משנת 1855. אבל בוגל, כמו ממציא מנוע הקיטור לפניו, שהביט על משהו שהאנושות הכירה כבר מאות שנים אבל הבין שניתן לעשות עם זה משהו שלא נעשה קודם, היה הראשון שהבין שהאינדקס לא חייב להיות מעיין אוייב שצריך להביס אלה חבר שניתן להעזר בו, האינדקס הפך מנקודת המוצא ליעד עצמו.

בוגל הסתמך על שני עקרונות מהותיים, הראשון היה התובנה שיש יתרון בהקטנה של עלויות התפעול של קרן ההשקעות, כיוון שאלו מכרסמות בתשואה שנותרת למשקיע. השני הוא החשיבות של הפיזור. בנושא זה הוא עמד על כתיפיו של הארי מרקוביץ. מרקוביץ (שעדיין חיי ובועט) הראה בשנת 1952 שמשקיעים רציונליים אמורים לנסות לבחור מניות בתיק ההשקעות שלהם לא על ידי נסיון להגדיל למקסימום את התשואה הצפויה מהתיק אלה על ידי ניסיון להגיע לאופטימיזציה של התשואה ביחס לסיכון, כלומר לנסות להשיג את מקסימום התשואה האפשרית ברמת סיכון נתונה שאותה מסוגל המשקיע לסבול.

בוגל למעשה לקח את תורתו של מרקוביץ ויצר את הכלי הבסיסי של משהו שעד אז לא היה קיים, היכולת לקנות קרן אינדקס מגוונת מאוד בעלת דמי ניהול נמוכים מתוך צפיה להשיג את תשואת השוק עצמו, או בשמה המוכר היום – השקעה פסיבית. במילים אחרות, לולא ג'ק בוגל יתכן ועד היום לא היתה זמינה למשקיעים היכולת להשקיע בצורה פסיבית ובזול.

קשה לומר שוול סטריט התלהבה בתחילה מהרעיון של בוגל, לא קשה להבין למה. אבל גם אצל ציבור המשקיעים לקח שנים עד שקרן האינדקס צברה פופולריות. הרעיון שעומד בבסיסה הוא פשוט וגאוני אבל גם קצת קשה לעיכול אמוציונלי, קשה לנו לקבל את הממוצע, מטבענו אנו מחפשים את המצטיין, ואנו רגילים גם לשלם עליו. האירוניה היא שבשוק ההון, המשקיע הממוצע נוטה להשיג תשואות ירודות מהממוצע כך שבסוף דווקא אלו שלא מנסים להצטיין ודבקים באינדקס משיגים תוצאות טובות יותר משל אלו שמנסים להביס אותו.

מותו של ענק ההשקעות הזה, שניתן לומר שיסד את אסכולת ההשקעה הפסיבית מייצג זמן טוב להרהר בכיוון ההפוך שאני לקחתי, הבחירה שלי יכולה להתפס כמוזרה, במיוחד לאור זה שבניגוד לאלו שלוקחים אותה בצורה לא מודעת-אני דווקא מודע היטב לכך שהסיכויים אינם לטובתי. שאלת הבחירה שלי מתחדדת עוד יותר לאור התוצאות שלי השנה והן לא היו מרשימות, הן לא היו קטסטרופליות אמנם אבל הן גם לא היו משהו להתגאות בו. מותו של מיסד אסכולת ההשקעה הפסיבית מייצג זמן טוב להרהר בחלופה שנמצאת שם למסלול בחירת המניות האקטיבי בו בחרתי ואני עדיין בוחר ללכת.

אז למה לאור התוצאות הנוכחיות אני עדיין מתעקש להמשיך לנסות להביס את השוק במקום לשתף איתו פעולה ? התשובה היא מורכבת. אם להיות כנה עם עצמי, חלק לא מבוטל מזה זה אגו. יש אנשים שמצליחים להביס את השוק, מדובר ביחידי סגולה מיוחדים ואני רוצה להיות אחד מהם, לא בטוח שאני יכול אבל זה מקום לשאוף אליו. אבל זה לא רק זה, העניין הוא שמעבר לנושא האגו, האופי של צבירת הריבית דה ריבית הוא כזה שכל אחוז נוסף מעבר לתשואת השוק הוא מאוד מאוד משמעותי מבחינה כספית ואני יכול להרשות לעצמי כמה שנים של תשואת חסר כדי לבחון את היכולת שלי לנצח את השוק. שוק ההון הוא לא מקום שנותן לך פידבק מיידי על הביצועים שלך, ביצועים נמדדים בו בסקאלה של שנים והיכולת שלי לאמוד את הביצועים לא תמדד בשנה אחת וכנראה שגם לא בשנתיים אלה בטווח זמן ארוך יותר.

אם יתברר שיש לי יכולת כזו זו תהיה טעות חמורה לא לנצל אותה, אך זו תהיה טעות מרה לא פחות להמשיך ולהתעקש גם אם הראיות יצביעו נגד. חמש שנים נשמעות לי כמו תקופה הגיונית לבחון אם יש לי "את זה" או לא. כיוון שכבר לפחות שנה אני מרגיש שאני מבין לא רע מה שאני עושה אז זה משאיר לי ארבע שנים קדימה, לפיכך שנת 2024 תצטרך להיות שנת המבחן.

אני חייב להודות שגם אם אחליט בשלב כל שהוא להעביר את מרכז הכובד של תיק ההשקעות שלי לכיוון של השקעה פסיבית אני עדיין אמשיך לנהל חלק מסויים מהתיק בבחירה אקטיבית של מניות, הסיבה לכך פשוטה – זה כיף. בחירה אקטיבית של מניות עונה על אחד הצרכים הבסיסיים שמניעים אותי – סקרנות. השקעה אקטיבית דורשת מחקר של פינות חדשות ומעניינות של העולם מסביבנו שלא סביר שהייתי מגיע לחקור אותן משום סיבה אחרת. היות וכך נראה לי שזה משהו שבכל מקרה אני אמשיך לעשות, גם אם מירב המשקל של התיק יהפוך לפסיבי.

ג'ק בוגל העניק לעולם מתנה גדולה, מתנה שנמצאת שם עבורי ועבור כולנו, והיא לא הולכת לשום מקום. אני בטוח שג'ק, היכן שהוא לא נמצא, יסלח לי אם אמתין עוד כמה שנים לפני שאחליט אם לקחת אותה או לא.

 

 

 

מודעות פרסומת

שיחת טלפון משונה

קיבלתי שיחת טלפון משונה לפני יומיים בערב כשחזרתי מהעבודה, זה היה מהבנק.  "יוצא לך לטוס מדי פעם לחו"ל?" שאלה הפקידה מהצד השני של הקו, "כן" עניתי לה, בעיקר מתוך סקרנות לאן זה הולך להתפתח. "אנחנו רוצים להציע לך לפתוח פקדון דולרי בהוראת קבע עבור נסיעות לחו"ל".

שיחה מהבנק אצלי זה דבר דיי נדיר, זה קורה בדרך כלל כשיש איזה פרט טכני שצריך לסדר או שהם רוצים למכור לי הלוואה, הפעם היה להם מספיק חשוב להתקשר כדי לנסות למכור לי פיקדון דולרי.

על פניו ההצעה שלהם נשמעה הגיונית, לחסוך באופן קבוע לטיול הבא בחו"ל ולזכות על הדרך בהטבה של שער המרה נוח. אבל היה לי קשה לנער את המחשבה שיש פה משהו מעבר. הריבית הנמוכה בישראל גרמה לכך שכבר זמן רב בנקים בישראל מתפרנסים יותר ממכירת הלוואות מאשר ממכירה של פקדונות. אז מה קרה שהם פתאום תורחים להתקשר אלי במיוחד כדי למכור לי פיקדון, ועוד דולרי ?

יש לי השערה מה עשויה להיות הסיבה לזה, הבנק פשוט גילה אפיק חדש להרוויח כסף בשיטה קלאסית אבל עם טוויסט.

פעם, לפני שנים רבות, טוב, לא ממש רבות… בנקים שילמו ריבית למפקידים שהפקידו כסף אצלם, היום זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל פעם זה באמת קרה. הסיבה שזה התאפשר קשורה לאופן שבו בנק עובד. בנקים מרוויחים כסף על ידי מרווח חיובי בין הריבית אותה הם משלמים למפקידים לעומת הריבית אותה הם גובים מלווים. אם הם משלמים למי שמפקיד אצלם כסף אחוז אחד אבל גובים ממי שלווה מהם שני אחוזים אז ההפרש, אחוז אחד במקרה זה הוא הרווח שלהם.

העניין הוא, שעד לפני עשור בערך, הלווה הכי גדול והכי בטוח של הבנקים היה הממשלה. הבנק היה יכול לשלם ללקוחות שהפקידו אצלו כסף לתקופה של חמש שנים 4 אחוז בגלל שאת הכסף הזה הוא יכל להלוות לממשלה ולקבל עבורו 5 אחוז.

הימים ההם באו והלכו, ממשלות (שלנו ואחרות) כבר לא כל כך מוכנות לשלם ריבית על הכסף שהן לוות, והבנקים מרוויחים את לחמם בהלוואות למשכנתאות ולטייקונים. סליחה, הלוואות לטייקונים זה כל כך אלפיים ועשרוהאמת, שגם ממשכנתאות נראה שהישועה כבר לא תבוא…

הבנקים בכל אופן, כשהממשלה לא ממש עוזרת והטייקונים כבר לא ממש זה, נאלצים לחפש מקורות הכנסה אחרים, לאן יפנו ?

הפתרון למצוקת הבנקים מגיע אולי מזרחה מפה, עשרת אלפים קילומטר בערך. בתקופה האחרונה, נראה שממשלת ארצות הברית שוב מוכנה לשלם ריבית על ההלוואות שהיא נוטלת. אבל כדי להלוות כסף לממשלת ארה"ב הבנקים בישראל זקוקים למשהו, הם זקוקים לדולרים, וללקוחות שיקנו אותם ויפקידו אותם, ועל הדרך ישאו על גבם את הסיכון המגולם בתנודתיות של שער הדולר לעומת השקל.

קיבלתי שיחת טלפון משונה לפני יומיים בערב כשחזרתי מעבודה, זה היה מהבנק…

 

2018 – סיכום שנה

את 2018 סיימתי עם תשואה שלילית של 8%, קצת קשה לגזור מהנתון הזה מה היתה התשואה של תיק המניות שלי כיוון שהאחוז שלו מכלל תיק ההשקעות שלי השתנה בצורה משמעותית במהלך השנה מ-70% לערך ל- 50%. אני יכול על סמך זה להעריך שתשואת המניות שלי היתה תשואה שלילית של 14% בערך.

את הביצועים שלי כמשקיע שבוחר מניות בעצמו אני מודד ביחס לאלטרנטיבה שהיא לשים את הכסף בקרן אינדקס על S&P 500, וכרגע זה לא נראה חיובי במיוחד. תשואת קרן על מדד זה היתה השנה גם כן שלילית, אבל פחות – 6% בערך.

אני מאמין שעל מנת להשתפר אני צריך לנתר את הביצועים שלי ולהיות מודע להם בצורה הכי כנה שאפשר, גם (ובמיוחד) כשזה לא נעים. ברור לי שאת הביצועים שלי כמשקיע ניתן יהיה למדוד רק על פני תקופה של מספר שנים, אבל 2018 היתה אינדיקציה ברורה שאני עוד לא במקום שאליו אני שואף להגיע.

המסע הכלכלי שלי נמשך, למדתי המון השנה והמשכתי לעצב ולבנות את עצמי כמשקיע ואני מקווה שהידע שנצבר יבטא את עצמו בביצועים טובים יותר בשנה הנוכחית.

שתהיה לכולנו שנה אזרחית חדשה טובה ומוצלחת!

הדב הראשון שלי

 

bear-bears-teddy-plush

בזמן כתיבת שורות אלה כבר קשה להתעלם ממה שמתרחש בשוק ההון,  הירידות האחרונות בשווקים מציירות תמונה של משהו שלא ביקר פה מאז 2011 – דוב. במה שנוגע אלי, אני נכנסתי לעולם ההשקעות לפני שלוש שנים בערך, שנים בהן השוק לא הפסיק לעלות, כך שאם אכן אנו הולכים לקראת נפילות משמעותיות זו תהייה הפעם הראשונה שלי.

צריך קודם כל להגיד, אין לי מושג ירוק לאן השוק ימשיך מפה, אבל כרגע זה נראה כמו התחלה של מגמה שלילית. נכון לעכשיו הנפילות האחרונות תופסות אותי במקום דיי טוב, הן אמנם לא פסחו על תיק ההשקעות שלי, אבל בשנה האחרונה הקושי למצוא רעיונות השקעה טובים גרם לכך שצברתי יותר ויותר מזומן ומלכתחילה ההקצאה שלי למניות ולנכסי חוב בטוחים לא הייתה קרבית במיוחד. בנוסף, באקט מדהים של ראיית הנולד* (* או של טמטום צרוף, תלוי לאן יתברר שהשוק ילך מכאן) העברתי קרן השתלמות דיי גדולה ממניות לאיגרות חוב, כך שאני נמצא בעמדה דיי טובה להפיק רווח משוק נופל. אפילו הייתי אומר שיש אצלי התרגשות מסוימת לקראת הבאות. ועדיין, שלוש מלכודות ממתינות לי בדרך. המלכודת הראשונה והברורה ביותר היא שהשוק ישנה כיוון ויטפס עוד מעלה, בתרחיש כזה, תיק ההשקעות מוטה המזומן שלי יתפקד בצורה מחפירה. התרחיש השני והמפחיד הוא שהירידות יתפתחו למכירת חיסול של ממש, ההתרגשות יכולה להפוך לפחד, ואז לפניקה. כזכור, עדיין לא עמדתי במבחן של שוק נופל בו אני נאלץ לראות חלק משמעותי מהכסף שצברתי בעמל רב ובהתמודדות אמיצה עם בוסים מעצבנים מתאדה. כיוון שלא עמדתי עד היום במבחן הזה קשה לי לנחש אם אצליח לשמור על קור רוח ולא אכנס לפאניקה ואמכור הכל ברגע הלא נכון. גם אם אצליח לשרוד את הנפילות, עדיין ממתינה לי מלכודת נוספת ומסוכנת לא פחות, האם אדע לזהות שהסערה עברה וניתן לחזור ולהשקיע במניות בבטחה? בזמן שאמתין לסימן שהסערה חלפה השוק עלול לברוח לי למעלה, במקרה כזה, הטיות פסיכולוגיות של עיגון עשויות למנוע ממני לחזור ולהשקיע, קשה מאוד לשים כסף בשוק שברח לך עשרים אחוז כלפי מעלה, עיגון למחיר הקודם עלול לגרום לי להמתין שהשוק יחזור לרמות המחיר בהם היה לפני שברח למעלה, ההמתנה יכולה להמשך לנצח.

אז מה התוכנית, כפי שכבר רשמתי בפעמים קודמות בבלוג, אני מאמין שהשיטה הטובה ביותר לא לעשות טעויות היא להתכונן מראש, לבנות רשימה מסודרת של מקרים ותגובות ולפעול לפיהן, איך אומרים בצבא – קשה באימונים, קל בקרב…

עכשיו, אני לא מאמין בתזמון שוק, אין לי כדור בדולח שרואה את העתיד. אני כן מאמין אבל שמשקיע רציונלי צריך שתהיה לו תפיסה הסתברותית של העתיד אשר מבוססת על ההתרחשויות בעבר ובהווה, תפיסה כזו מאפשרת לגבש תוכנית פעולה שאיננה תוכנית של הכל או כלום, בין להיות לגמרי All in לבין להיות לגמרי מחוץ לשוק יש מרחב פעולות שלם אפשרי, משקיע שמחזיק בתפיסה היסתברותית של העתיד יכול להחליט לאלו מהקצוות כדאי להיות קרוב יותר ובאיזו מידה.  הצעד הראשון בדרך לגיבוש תפיסה כזו הוא לשאול מה הסיכוי (או ההסתברות) ששוק שנפל עד כה כ- 20 אחוז ימשיך ויפול עוד 20 אחוז נוספים או יותר. זה בעצם כמו לשאול עד כמה יותר נפוצים שווקים נופלים של בערך 20 אחוז על פני אלו של 40 אחוז או יותר.

בדיקה קצרה ברשת מעלה את הממצאים הבאים:

בהתייחס למדד S&P 500 מאז שנות העשרים – נפילה של בין 15 ל- 25 אחוזים קרתה 10 פעמים, נפילה גדולה מ- 25 אחוזים קרתה 17 פעם (אבל זה כולל את שנות השלושים הקשות), ללא שנות השלושים, נפילה של בין 15 ל- 25 קרתה 9 פעמים ונפילה גדולה מ- 25 אחוזים קרתה 8 פעמים. זה אומר שבבערך מחצית מהמקרים בהם השוק נפל בין 15 ל-25 אחוז הוא המשיך משם להתרסקות של ממש, זה לא יחס שניתן להתעלם ממנו. אם מוסיפים גם את העובדה שכבר עשור לא היה פה משבר פינננסי רציני, את התמחור הגבוה של הנכסים הפיננסיים בעולם, את סביבת הריבית הלא יציבה ואת הסביבה הגאו-פוליטית הלא שקטה מקבלים שההסתברות לקריסה פיננסית היא כבר כנראה גדולה מ- 50 אחוז, זה משהו שצריך לקחת בחשבון ולהתכונן אליו. מצד שני, גם ההסתברות שהשוק יטפס בחזרה היא עדיין בטווח הריאלי, וגם זה תרחיש שצריך לקחת בחשבון.

אגב, צורת החשיבה הסטטיסטית שהפעלתי פה נקראת חשיבה ביסיאנית, זה אומר שמנסים להעריך את ההסתברות להתרחשותו של אירוע קודם כל לפי הסתברות הבסיסית שלו להתקיים ואז מתקנים את ההערכה למטה או למעלה לפי עדויות רלוונטיות אחרות.

אז נאמר שהנחת העבודה שלי היא שיש כרגע הסתברות של 60% שהשוק ימשיך מכאן לנפילות משמעותיות אפילו יותר. איך אני אמור להתנהל כמשקיע תחת ההנחה הזו ? אני יכול פשוט לצאת מהשוק ולעבור למזומן, אבל בכך אני פשוט אנהג כמהמר, אפילו לפי ההערכות שלי יש סיכוי של 40% שהשוק ישוב מכאן לעלות, ואף אחד לא אמר שההערכה שלי היא נכונה. אז איך נכון להתנהל ? האמת היא שזו לא שאלה פשוטה, אבל יש לי כיוון. במקרה בו השוק ישוב לעלות אני מתכנן להישאר באסטרטגיה הנוכחית שלי שהיא להתקדם בזהירות, לקנות בצורה מאוד סלקטיבית מניות שנראות לי זולות, עם זאת אני חושב שכדאי יהיה לי להתמקד יותר במניות של חברות שפחות רגישות למשברים פיננסיים. מניות של תעשיית הרכב הן אולי דוגמה מובהקת לשלילה בעניין הזה, מניות של חברות בתעשיית המזון הן דוגמה חיובית.

בתרחיש בו השוק ימשיך לצנוח אני חושב שיש הגיון להיכנס לשוק במנות שהולכות וגדלות ככל שהירידות מעמיקות, הרעיון הוא להשאיר יותר כסף לסוף, שם באמת יש הרבה מניות שנסחרות במחירי רצפה ולא "לשרוף את הכול" בתחילת הירידה.

היתרון כאן הוא שאני ממשיך להשקיע כל הזמן, לא מנסה לתזמן את השוק וגם מקטין את הסיכון שהשוק יברח לי כלפי מעלה. אני גם מקטין כך את הסיכון שאכנס לפניקה ואמכור, יותר קל להתמודד נפשית עם הירידות כשיש לך כסף כדי לקנות במחירי הזדמנות תוך כדי. אני לא מקנא באותו משקיע שחשב שהוא גיבור ונכנס לשוק עם כל מה שיש לו לפני נפילה רצינית, אל תבינו אותי לא נכון, בראיה היסטורית הוא עושה את הדבר הנכון, אבל תחושת חוסר האונים בסיטואציה כזו היא בעיני כזו שדורשת מנטליות על אנושית בכדי להתמודד עם המצב בשוויון נפש.

תוכנית הפעולה שאני מציג פה בפירוש איננה היחידה ההגיונית, אני מניח שאם הירידות יעמיקו נראה פוסט אצל הסולידית שמפציר בקוראים להשאר במסלול, להתעלם לחלוטין מתנודות השוק, לחסוך, להשקיע, לאזן – וחוזר חלילה. זו אסטרטגיה תקפה ויש בה הרבה היגיון, אבל לא עבורי. אני לא  "הסולידית" , אני מאמין בגישה יותר אדפטיבית. יותר מזה, אני זקוק לגישה יותר אדפטיבית כדי שאצליח להתמיד בה ולא אתקפל. האסטרטגיה הטובה ביותר לא שווה כלום ללא הכוחות הנפשיים להתמיד בה בזמנים הקשים, אני מאמין שעל המשפט הזה אפילו היא תשמח לחתום 😉

 

שני גרפים

בנק ישראל איננו מוטרד מהחוב התופח של משקי הבית בישראל, הסיבה לכך היא שהנתונים לפיהם מודד הבנק את חומרת העניין אכן לא מצביעים על בעיה. הנתון לפיו בנק ישראל בוחן את המצב הוא יחס החוב (של משקי הבית) לתל"ג. לפי מדד זה ישראל נמצאת במקום טוב ביחס למדינות אחרות. אני רוצה לנסות להפוך אבן שונה מזו שבנק ישראל מסתכל תחתיה ולהראות אינדיקטור שמציג קצת יותר סימני שאלה מסימני קריאה.

מבלי להכנס לשאלת תקפות הנתונים לפיהם קובע בנק ישראל את האינדיקטורים שלו בנושא, מדובר באינדיקטורים שמשקפים תמונת מצב קפואה בזמן אך אינם מתייחסים להתפתחויות דינמיות, לשינויים שמתרחשים. ולשם זה בדיוק אני רוצה להציג שני גרפים, הראשון מציג את התפתחות החוב של משקי הבית והשני את התפתחות ההכנסה הפנויה שלהם:

debtincome

תקופת הזמן שמעניינת אותי מתחילה בשנת 2006 כיוון שנראה בבירור ששם חל שינוי מגמה ביחס של משקי הבית לנטילת חוב.

החישוב שמעניין אותי לעשות הוא חישוב של קצב, כמה מהר גדל החוב לעומת כמה מהר גדלה ההכנסה. הנתונים לגבי הכנסה פנויה נעצרים בשנת 2016 אבל כיוון שהמגמה יחסית אחידה אני מרשה לעצמי לבצע אקסטרפולציה לנתונים ולהניח שנכון להיום ההכנסה עומדת על 20,000 ברוטו. תחת ההנחה הסבירה הזו ניתן לראות שבתקופה הנידונה ההכנסה הפנויה למשקי הבית גדלה פי שתים אך החוב שלהם גדל פי שלוש.

אז למה זה מדאיג ? זה מדאיג כיוון שזה מעיד על דינמיקה שאינה ברת קיימה, לאורך זמן חוב שגדל יותר מהר מהכנסה הופך לכזה שלא ניתן להשתלט עליו. משהו יהיה חייב להשתנות, או שההכנסה תסגור את הפער או שקצב צבירת החוב יקטן או שבמוקדם או במאוחר יצוצו בעיות.

אני לא יודע איפה אנחנו במחזור החוב ואם עברנו כבר את נקודת האל חזור או לא, אני כן יודע שיש כאן דינמיקה שבנק ישראל לא מתייחס אליה (לפחות לא בדוחות הרשמיים שלו) ושהנקודה המתה הזו בשדה הראיה של הבנק עלולה להיות משמעותית.

אז למה לי פוליטיקה עכשיו

Capture

השבוע חלה הסלמה נוספת במלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין, המונח מלחמה בהקשר הזה נוטה ליצר תמונת מצב של משחק סכום אפס בו המנצח לוקח הכל. המציאות קצת יותר מורכבת. מסחר הדדי איננו משחק סכום אפס אלה משחק בו שני הצדדים יוצאים נשכרים, ולכן ממלחמת סחר שני הצדדים מפסידים. עם זאת, גם למדיניות של סחר חופשי יש את הקורבנות שלה.

נתחיל אבל בהסבר קצר על הסיבות לכך שבמסחר בין מדינות כולם (כמעט) יוצאים נשכרים.

נאמר ויש לי משק חקלאי שיכול ליצר בשבוע 4 בקבוקי יין או 16 בקבוקי בירה, במידה ובחרתי ליצר רק אחד מהם במהלך של חודש יהיו לי או 16 בקבוקי יין או 64 בקבוקי בירה. אני כמובן גם יכול להחליט ליצר חלק מזה וחלק מזה. ונאמר שיש לי שכן שגם לו יש משק וגם הוא מיצר בירה ויין. כמוני, הוא יכול ליצר 4 בקבוקי יין בשבוע אבל הוא קצת פחות יעיל ממני בבירה ולכן הוא יכול ליצר  רק 12 בקבוקיי בירה, כך שסך הכול בסוף החודש יהיו לו 16 בקבוקי יין או 48 בקבוקיי בירה במקרה ויבחר ליצר רק סוג אחד. מצבי בפירוש יותר טוב משלו, יש לי יתרון יחסי ביצור בירה על פני השכן, לכאורה אין לי שום אינטרס לאינטראקציה מסחרית איתו, אבל כפי שנראה מיד – זה לא המצב כלל.

אם אבחר ליצר רק יין, יהיו לי בסוף החודש 16 בקבוקי יין, אבל בכך אני מוותר על 64 בקבוקי בירה שיכולתי ליצר במקום. למעשה, על כל בקבוק יין שאני בוחר ליצר אני מוותר על 4 בקבוקי בירה שיכולתי ליצר. זהו עבורי מחיר יצור בקבוק יין –4 בקבוקי בירה.

אצל השכן שלי לעומת זאת, אם יבחר ליצר רק יין יהיו לו בסוף החודש 16 בקבוקי יין אבל הוא יוותר על יצור 48 בקבוקי הבירה שיכל היה ליצר במקום, כלומר עבורו מחיר יצור בקבוק יין הוא ויתור על 3 בקבוקי בירה לכל בקבוק יין.

יש פה משהו מוזר, למרות שאני יותר יעיל, יצור היין אצלי יותר יקר מאשר אצל השכן, בקבוק יין עולה לי 4 בירות ואילו לשכן היא עולה רק 3. היעילות הגדולה יותר שלי ביצור בירה הופכת עבורי את יצור היין ליותר יקר כיוון שאני נדרש לוותר על יותר.

עכשיו, מה יקרה אם אחליט במקום ליצר את כל הכמות הדרושה לי של יין, לקנות חלק ממנה אצל השכן בתמורה לבירה. מבחינתו עד היום כל בקבוק יין היה כרוך בוויתור על 3 בקבוקי בירה, לפיכך, לא תהיה לו בעיה לתת לי בקבוק יין בתמורה ל- 3 בקבוקי בירה שלי.  אני בעצם קונה אצלו במחיר של 3 בקבוקי בירה לבקבוק יין במקום לקנות מעצמי במחיר של 4 בירות ליין. מתקבל שיותר זול לי לקנות יין אצל השכן, אם ניקח את זה למסקנה הלוגית המתבקשת, יותר הגיוני שאקנה ממנו את כל היין שאני צריך ואתרכז ביצור בירה בלבד. עבורי זה מאפשר פתאום לבחור בין ליצר 64 בקבוקי בירה לבין לקנות 21 (ושליש) בקבוקי יין. ההתמקדות בבירה והמסחר עם השכן הגדיל את כמות היין שאני יכול לקבל מ-16 ל- 21.3 בקבוקים בחודש.

אנחנו רואים שכתוצאה מהמסחר בינינו המצב שלי השתפר משמעותית ומצבו של השכן לא השתנה, כמובן שזה לא מצב בר קיימה, בסופו של דבר השכן עלול להרגיש ממורמר מהסכם בו אני מרוויח הרבה והוא  לא מרויח כלום. על מנת לשמר את הסיטואציה אני אאלץ לחלוק איתו ברווחים, אנו ניכנס למשא ומתן שבסופו ייקבע לבקבוק יין שאני קונה ממנו מחיר בין 3 בקבוקי בירה (המחיר המינימלי בו השכן יסכים למכור) לבין 4 בקבוקי בירה (המחיר המקסימלי בו אני אסכים לקנות). אנו ניפגש בנקודה כל שהיא באמצע. בסופו של עניין שנינו נרוויח, אני אקבל יותר יין, והוא בתמורה יקבל יותר בירה. שנינו יוצאים מהסחר עשירים (ושיכורים) יותר מאשר האלטרנטיבה בה אין בינינו מסחר.

למסקנה המעניינת הזו הגיע במאה התשע עשרה הוגה ואיש עסקים ממוצא יהודי בשם דויד ריקרדו והיא מהווה עד ימינו את הבסיס שעל פיו מתייחסת הכלכלה הקלאסית לנושא המסחר. בתקופה בה חיי ריקרדו נהגו ממשלות לאמוד את העושר שלהם לפי כמות הזהב שישבה במרתפי האוצר שלה ולא לפי מדדים של רווחה וצמיחה כלכלית כפי שנהוג היום. הראשון שיצא כנגד התפיסה הזו היה ההוגה אדם סמיט', ריקרדו הגיע למסקנות הכלכליות שלו לאחר שקרא את "עושר העמים" של סמיט'.

התורה של אדם סמיט' והמסקנות של דויד ריקרדו היוו במשך השנים שעברו מאז את הבסיס ליחס של הכלכלה הקלאסית בנוגע למסחר, והם נילמדות עד היום במחלקות לכלכלה. אבל נראה שהגלגל מתחיל לשנות כיוון.

אני זוכר את עצמי נע בחוסר נוחות בכיסא בזמן סדנא למסחר בין לאומי במהלך התואר השני, המרצה היה מרצה אורח אמריקאי והוא בדיוק סיים להראות כיצד המסקנה המתבקשת מהתורה של ריקרדו היא שעל כל מדינה להתרכז בתעשיות בהן יש להן יתרון יחסי, לצאת מתעשיות אחרות ולייבא את המוצרים הנדרשים במקום. הגרפים הראו בבירור שהמדינה תצא מכך נשכרת. מישהו העלה פתאום את השאלה, האם אבדן של משרות כתוצאה מנסיגה של מדינות מתעשיות שלמות לא יוביל לעוני במדינה. המרצה לא התבלבל אפילו לשניה, "העושר במדינה יגדל, הסחורות יהיו זולות יותר, כולם ירוויחו, גם העניים".

שנה בערך לאחר שסיימתי את התואר עלה לשלטון בארה"ב נשיא שהחליט להפוך את המגמה שהחלה לפני יותר ממאה שנה. העניים בארצות הברית כנראה היו מרוצים פחות מאשר השתקף מהגרפים של המרצה לכלכלה. הרעיונות האלו של סחר חופשי ושל התמחות סללו את הדרך לכלכלה המודרנית ולרבות מהתועלות שאנו לוקחים היום כמובן מאליו, אבל הם גם השאירו אנשים רבים זרוקים בצידי הדרך. לאותו פועל במפעל פלדה ביוטה שנסגר, כנראה פחות אכפת שהוא יכול לקנות טלפון סלולרי קוראני בזול.

אבל התובנות של ריקרדו, גם שהן פשטניות, הן עדיין נכונות. מסחר מועיל למדינות שסוחרות, כמו בדוגמה ממיקודם, ההתמחות והמסחר מוזילים עלויות של מוצרים, בדלנות ופרוטקציוניזם מעלים אותם. התוצאה הצפויה היא אינפלציה. במובן מסויים המדיניות של נשיא ארצות הברית מסבסדת תעשיות מסורתיות דרך העלאת המחירים שמשלמים הצרכנים האמריקיים על מוצרי צריכה. כשמחברים אינפלציה עולה עם שוק עבודה כמעט רווי ועם תמריצים פיסיקליים (הוצאות ממשלתייות בתשתיות, הורדת מיסים וכו' ) עליהם הכריז הנשיא, אנו מקבלים מתכון שיצור לחץ על הריבית לעלות. לריבית עולה יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת לארה"ב וגם לשאר העולם. המטוטלת הכלכלית מתנדנדת, היא סיימה את תנועתה בכיוון האחד ומתחילה עכשיו תנועה בכיוון השני. אני לא רוצה ולא יכול לחזות מה יביא העתיד, רוב הזמן התחזית לפיה העתיד יראה כמו העבר מתבררת כנכונה, במציאות הנוכחית אני לא חושב שזה המקרה.

לדעת לשחרר

הביטוי "לוותר לעצמך" מגיע בתרבות שלנו עם קונוטציה מאוד שלילית,  כל ילד יודע שבשביל להצליח צריך להתאמץ נוכח הקשיים ולא לוותר, ושזה הדבר שמפריד בין ווינרים ללוזרים, וזה נכון, ברוב הדברים. אבל לפעמים, המוסכמה הזו שאסור לוותר לעצמינו יכולה להפוך לאויבת הכי גרועה שלנו. יש מקומות מסוימים בחיים בהם הניסיון העיקש לא לוותר הוא הדרך השגויה שמובילה לחורבן ואילו הדרך השנייה, זו של הוויתור וההשלמה היא הדרך הנכונה. בדרך כלל ניתן להבדיל בין השתיים דיי בקלות, כאשר הוויתור עצמו הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית שדורשת תעצומות נפש והקרבה – שם הוא בדרך כלל נדרש.

לדעת לפעמים לשחרר זו אחת המשימות הקשות בחיים, בין אם זה לשחרר את עצמינו מהווה לא מתאים או מעבר שאנחנו מתעקשים לסחוב אתנו כמו שק של סלעים. בחיים האישיים הקושי הזה פוגש אותי בניסיון להשאיר את העבר במקומו הנכון. העבר מפעיל מניפולציות ומערפל את שיקול הדעת. בין אם זה קושי להשתחרר מהחלטות שלקחתי שהתבררו כטעויות או ממערכות יחסים שהסתיימו לא טוב. טעויות שעשיתי הן עובדה מוגמרת והמחיר עליהן שולם במלואו, אבל פעמים רבות אני מתעקש להמשיך לשלם עליהן ריבית בכך שאני מבסס את החלטות ההווה עליהן. אהובה שיצאה מחיי כבר אינה רלוונטיית, אך פעמים רבות אני נאחז בה ונותן "לה" לסמא אותי מההזדמנויות החדשות שיש לחיים להציע. בתחום העבודה נראה שיותר פשוט לי לשחרר, ועדיין, זה לא קל. לאורך הדרך ראיתי אנשים שנשארו שנים ממורמרים במקום העבודה שלהם אבל לא עשו את הצעד המתבקש. מוטבע בתוכנו מעיין די-אן-איי התנהגותי שמכתיב לנו קבלת החלטות שמבוססת על העבר בצורה לא רציונלית.

למי שתהה אם הבלוג הזה הפך לבלוג של קואצ'ינג, אל דאגה, אנחנו מיד חוזרים לתחום העיסוק הרגיל שלנו, קצת מצחיק לקפוץ מכאן לנושאים של כסף והשקעות כיוון שעלות הטעויות שאנו עושים עקב העיגון לעבר בחיים האישיים שלנו היא לעין ערוך גדולה מהעלות של אותן טעויות בהקשר הפיננסי, אבל הבלוג הזה הוא פיננסי בעיקרו, רוצים ייעוץ בחיים האישיים שלכם אז לכו לטיפול, פה מדברים על כסף 😉

כמשקיע אקטיבי הנושא פוגש אותי במקומות בהן השקעה שעשיתי פונה נגדי, וזה קורה לי לא מעט.  היכולת לפעול נכון במקרים כאלה יוצאת כנגד כל כך הרבה תכונות שמוטמעות בנו שכמעט בלתי אפשרי לעשות את הדבר הנכון, התחושה שמרגישים כשמניה שבחרת וקנית צוללת ומשאירה אותך עם הפסד של אלפי שקלים על הנייר היא תחושה שקשה להעביר אותה למישהו שלא חווה אותה, כל עוד ההפסד הוא רק "על הנייר", קל לנו לרצות להשאיר אותו שם ולא לעשות כלום, כמו ארנבת מול פנסיה של מכונית דוהרת. הכאב הכרוך ביציאה מההשקעה הוא גדול וביצוע הצעד המתבקש כרוך בכמות גדולה של קושי, הסיבות לקושי הזה הן רבות ואני אנסה לתת פה רשימה של המשמעותיות שבהן:

אגו – (אני לוזר ?)

שוק ההון הוא מקום שמפתה אותך לגלוש למשחק של אגו, מטבע הדברים ההשקעות הרווחיות ביותר הן אלו שפונות כנגד החוכמה המקובלת. השקעה כזו שמצליחה מוכיחה שאתה צדקת וכל שאר העולם טעה, התגמול כאן הוא כפול, גם כסף וגם ליטוף לאגו. כשמשקיעים ממקום כזה קל להיסחף לרצון להוכיח שצדקנו. במצבים כאלו אנו עלולים להתחפר בעמדה ולהתעלם או לסלף עדויות שסותרות את תזת ההשקעה שלנו, זה מקום מסוכן בו המשקיע, יותר משהוא רוצה לעשות כסף – רוצה להתברר כצודק. אומרים על ג'ורג' סורוס, אחד המשקיעים המוצלחים בהיסטוריה שהיכולת שלו לשנות את דעתו היא על אנושית, הוא מחפש באופן תמידי את הטעויות שלו עצמו ומקבל אותן בברכה. זה הלך הרוח הדרוש בשוק, כשמספיק עדויות מצטברות כנגד תזת ההשקעה שלך זה סימן שצריך לחתוך ממנה ואפילו לבצע השקעה הפוכה כשניתן.

אפקט הבעלות –

העובדה שמניה מסויימת נמצאת בבעלותינו מעלה בצורה בלתי מודעת את ערכה בעינינו ועלולה לגרום לנו לשגות כלפי מעלה בהערכת השווי שלה. מדובר בהטיה התנהגותית שלפיה אנשים נוטים ליחס לדברים ערך גבוה יותר לאחר שהיו בבעלותם מאשר לפני. התגלית של ההטיה הזו מיוחסת לכלכלן ריצ'רד תיילר, בזמנו סטודנט לכלכלה שמחשבות הכפירה בדוגמות המקובלות במקצוע שלו הובילו אותו למחקריהם הראשונים של כהנמן וטברסקי. שיתוף הפעולה בינו לבין צמד הישראלים הוביל לייסודו של תחום חדש בכלכלה – כלכלה התנהגותית.

עיגון למחיר – ( אם רק יחזור למקום שהיה)

באחד הניסויים המוזרים שלהם ביקשו כהנמן וטברסקי מנסיינים לסובב גלגל מזל ואז לענות על שאלות, השאלות היו שאלות ניחוש כמותי לגבי כמות המדינות האפריקאיות החברות באו"ם. גלגל המזל שסובבו הנסיינים טופל כך שיציג רק או 10 או 65. התוצאה המספרית של סיבוב גלגל המזל חסרה כל משמעות עבור ניחוש התשובה לשאלה שנשאלה, ועדיין, התוצאות הראו שהנסיינים שהגרילו 65 בגלגל ענו תשובות שהיו גבוהות יותר מאלו שהגרילו 10. לתופעה שהובחנה בניסוי ניתן השם – אפקט העיגון. במילותיו של כהנמן : "אפקט זה בא לידי ביטוי בשעה שאנשים חושבים על ערך מסוים לגבי כמות בלתי ידועה לפני שהם אומדים את הכמות". על פניו נשמע שאין קשר של ממש בין הניסוי הזה לבין השקעה במניות, אבל קניית מניה היא בדיוק התרגיל הזה, אנו נדרשים לנחש מה שווה ערכה של חברה מסחרית מסויימת, שווי זה הוא מספר שאיננו ידוע, אנליסטים שונים יכולים להצמיד מחיר יעד שונה לאותה מנייה. אבל כל מניה מגיעה גם עם גלגל מזל שמגריל עבורה מספר לא רלוונטי, המספר הזה הוא מחיר השוק שלה. כשאנו קונים מניה במחיר מסויים, מחיר זה משקף את הקונצנזוס בשוק ברגע הקנייה שלה, מחיר זה יכול להפוך ללא רלוונטי כאשר מתגלה אינפורמציה חדשה שמשנה את התמונה ואת המחיר. המחיר הישן של המניה הופך להיות לא רלוונטי, אבל עבור המשקיע שקנה אותה, המחיר הישן משמש כעוגן. לפיכך, הפיתוי הוא גדול להמשיך להחזיק במניה מתוך צפיה לא רציונלית שהיא תשוב לערכה הקודם, ערך שמלבד בראשו של המשקיע, אין לו כל רלוונטיות.

מניעת חרטה ותרחישים מדומיינים – (אם רק הייתי קונה דווקא עכשיו)

אחת התובנות המהפכניות של דני כהנמן נגעה לנושא קבלת החלטות בתנאי חוסר וודאות, התאוריה ששלטה בכיפה עד אותו הזמן נקראה תאורית תוחלת התועלת, זו תאוריה שהחלה את דרכה לפני 280 שנה, כשדניאל ברנולי חיפש דרך לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות של בני האדם בתנאי חוסר וודאות. את ברנולי בעיקר עניין הנושא בעיקר כדי לשפר את כישוריו כמהמר (עריכה: מדובר פה בשגיאה של הכותב בעיינין המוטיבציות של ברנולי ) אבל לג'ון פון ניומן ולאוסקר מורגנסטרן היו מוטיבציות אחרות, הם חיפשו דרך להכניס את קבלת ההחלטות האנושית לתוך מסגרת מתמטית, והם אלו שניסחו בצורה פורמלית בשנת 49 את התורה שהגה ברנולי. בבסיסה טוענת התאוריה שבבואם לקחת החלטה בתנאי חוסר וודאות אנשים מנסים למקסם את התועלת הצפויה להם. כאן נכנס לתמונה דני כהנמן שהבין שאנשים לא מנסים למקסם תועלת כמו שהם בעצם מנסים למזער חרטה. התובנה החשובה הזו מסבירה למשל מדוע אנשים נכנסים להשקעה פיננסית בתוך שוק בועתי כשלכולם כבר ברור שהמחירים מנופחים מעבר לכל פרופורציה – הם יותר מודאגים מתחושת החרטה שירגישו אם המחירים ימשיכו לעלות והם ישארו בחוץ מאשר מניהול סיכונים סביר. תחושת החרטה היא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר שמעצבים את ההתנהגות שלנו. בהקשר של השקעה כושלת התחושה הזו מתעוררת בצורה של פחד מפני עליית מחיר לאחר המכירה. ואכן כשאני מוכר מניה שהחלטתי שהיתה השקעה כושלת אני מוצא את עצמי בודק שוב ושוב את מחירה לאחר מכן כדי לראות האם מחירה המשיך לרדת או שדווקא עלה. התחושה הקשה שעולה לאחר שמניה שמכרתי משנה כיוון ועולה היא קשה מספיק על מנת להעפיל על כל חשיבה רציונלית, בנוסף, לאחר שהמניה צוללת קל לדמיין תרחיש בו הייתי קונה את המניה דווקא במחיר הזה הנמוך יותר. מחשבות כאלה מקשות על ניתוח קר של הסיטואציה ומכתיבות החלטה אמוציונלית ולא רציונלית.

שנאת סיכון ברוחים, אהבת סיכון בהפסדים –

אחד מעמודי הטווח של כל תורת קבלת ההחלטות הוא ההנחה שאנשים הם לרוב שונאי סיכון. המשמעות של הדבר הזה היא שאדם רציונלי יעדיף לקבל מאה שקל בוודאות על פני כרטיס הגרלה שנותן לו אפשרות של 50% להרוויח מאתיים, וזאת, על אף העובדה שתוחלת הרווח של שתי האפשרויות זהה ועומדת על מאה שקל. כדי לבחור באופציה השניה אנשים ידרשו פרמיית סיכון מסויימת שתגדיל את תוחלת הרווח של ההגרלה לרמה מסויימת מעל זו של הרווח הבטוח. כל העניין הזה של שינאת סיכון החזיק רק עד ששוב באו כהנמן וטברסקי ושוב החליטו לנענע את הספינה. הם החליטו לבדוק מה קורה כאשר הופכים את הכיוון, ואת הרווחים הופכים להפסדים. כשהם עשו זאת הם גילו שאנשים שמציבים למולם את האפשרות להפסד וודאי של מאה שקל פתאום הופכים לאוהבי סיכון ושמחים לקבל במקום הימור של 50% להפסד של מאתיים שקל (ו- 50% לא להפסיד דבר). גם במקרה זה התוחלת של שני האירועים היא זהה – הפסד של 100 שקל, אבל עכשיו פתאום אנשים הופכים לאוהבי סיכון וישמחו לבחור בהימור. אז מה קרה פה? הסתבר שאנשים הם שונאי סיכון כשזה קשור ברווחים, אבל כשהפסדים נכנסים לתמונה המצב הזה מתהפך. כשאנו מפסידים כסף בהשקעה על מניה כושלת אנו צועדים ישירות לתוך התחום הזה של אהבת סיכון בהפסדים. כבר הפסדנו בוודאות אבל אנו מעדיפים ליטול סיכון להפסד גדול אפילו יותר מתוך תקווה לאזן את התוצאות.

חוסר היכולת להעריך שווי – ( מי טועה, אני או השוק ?)

כל ההטיות האמוציונליות שתיארתי למעלה מגיעות מתחום קבלת ההחלטות, זהו תחום שעוסק בהחלטות בתנאים של חוסר וודאות. החלטות בתנאים של וודאות פחות מעניינות כיוון שלבעיות מסוג זה יש פתרון אופטימלי שניתן לחשב אותו. מה שהופך את כל תחום ההשקעה במניות לכזה שקשור להחלטות בתנאי חוסר וודאות הוא העובדה שאין כל וודאות לגבי מחירה הנכון של כל מניה. אפילו אם ננטרל גורמים לא רציונליים ששולטים במחירן של מניות נישאר עם חישובי שווי שהם מאוד רגישים להנחות שלוקח האנליסט לגבי תוצאות העתיד של החברה והכלכלה, ואלו פשוט אינן ידועות. לפיכך מחירה של מנייה הוא תמיד בגדר משתנה אקראי, וקבלת החלטות בעניינה שייך לתחום קבלת ההחלטות בתנאי חוסר וודאות.

אבל למהבעצם כל זה חשוב? למה צריך להיות מסוגל לחתוך כשמפסידים?

כשהשקעה נחתכת בחצי, התשואה הנדרשת על מנת למחוק את ההפסד איננה 50%, היא 100%, במילים אחרות –  כדי להתאושש מהשקעה שירדה לחצי מערכה צריך השקעה אחרת עבור הסכום שנותר שתכפיל אותו, וזו משימה בכלל לא פשוטה. קל לנו לחשוב שאם השקעה שלא הצליחה מחקה חצי משוויה אז יהיה לה קל גם לעלות חזרה פי שתים, זה לא עובד ככה. העבר איננו אינדיקציה לעתיד, אם מניה ירדה לחצי משוויה זה סימן שציבור המשקיעים סבור שזה כעת שוויה האמיתי לאור האינפורמציה הגלויה היום, אתה צריך לדעת משהו משמעותי שרוב השוק לא יודע או מתעלם ממנו בכדי לחשוב שהמניה הולכת להכפיל את שוויה בקרוב. אבל לרוב במצבים כאלו הסיבות לאמונה שהמניה תכפיל את ערכה הן הסיבות שפורטו ברשימה למעלה. זה מקרה קלאסי בו צריך לשחרר את העבר, צריך להניח שהמניה מעולם לא היתה ברשותך ולנסות להבין האם כדאי להחזיק בה, זה לא קל. מניה שצוללת כשאנו מתעקשים להחזיק בה מייצרת מעיין שירת סירנה שגוררת אותנו איתה למצולות, אני מכיר את התופעה הזו היטב מההשקעה הבוסרית שלי בנפט לפני כמה שנים, השקעה שעד היום לא החזירה אותי לנקודת האל הפסד.

בספרו אמנות הביצוע, (The art of execution) מתאר לי פרידמן שור מחקר שביצע על ביצועיהם של מנהלי קרנות שונים שבידיהם הפקיד כסף להשקעה. פרידמן הבחין במשהו מעניין, הוא הבחין שאצל כולם היחס בין רעיונות ההשקעה המוצלחים לבין אלו שכשלו עמד על פחות מחצי! זה נתון מדהים לאור העובדה שמדובר באנשים שנחשבים למיקצועיים ביותר בתחומם. אבל הנתון המפתיע יותר היה, שלמרות הסטטיסטיקה האומללה, רבים מהם הרוויחו בחשבון הסופי. כשהוא ניגש לבדוק מה גרם לכך הוא הבחין שיש קווי מתאר ברורים שאפיינו את כל אותם מנהלי קרנות שהרוויחו בסופו של דבר – כולם היו מאוד ממושמעים לגבי השאלה מה עושים כאשר השקעה לא מצליחה. לא כולם הגיבו באותה הצורה, אבל המאפיין שאיחד את כולם היה שכולם הגיבו. הם קבעו סט של כללים שהכתיב להם פעולה אוטומטית במקרה של השקעה כושלת והם עקבו אחריו במשמעת של ברזל.

אז איך בכל זאת עושים את הדבר הנכון ?

הפעולה המכאנית שתוכננה מראש ומבוצעת בצורה ממושמעת במקרה בו מניה מפסידה לא מקהה את התחושות הקשות שמתלוות לתהליך, אבל היא כן מבטיחה ביצוע של החלטות נכונות יותר באופן שיטתי. עדיין יהיו מקרים מתסכלים של מניה שנמכרה לאחר הפסד שגודלו נקבע מראש ואז שבה לעלות, מקרים כאלו קרו לי והם מתסכלים, אבל כשיטה, זה מונע את המקרים בהם המנייה ממשיכה לצלול בצורה הרסנית ולגרור אותנו איתה.

פרספקטיבה של טעויות כשכר לימוד –

אחד התרגילים שעוזרים לי להתמודד עם הלחצים הפסיכולוגיים של מכירת מניה מופסדת הוא נקודת השקפה של ההפסד הכספי כשכר לימוד. אני משתדל לתחקר את הטעויות שלי וללמוד מהן. המשקיע הווארד מארקס נוהג לומר שניסיון זה מה שאתה נותר איתו כשלא קיבלת מה שרצית, אני מסכים איתו לחלוטין.

פיזור השקעות –

דרך טריוויאלית אבל אפקטיבית להתמודד עם ההשלכות הפסיכולוגיות של מכירה בהפסד היא פיזור סיכונים. כשהסיכונים שלך מפוזרים דיים קטן הסיכוי שהפסד מהשקעה אחת יהיה גדול במידה כזו שהוא ישבש את שיקול הדעת.

לזכור שיש כאן הימור ושגם הטובים ביותר טועים חצי מהזמן –

אם נחזור לסיפרו של לי פרידמן ניווכח שגם הטובים ביותר בתחום טועים חצי מהזמן, זו פרספקטיבה שעוזרת לנטרל את תחושת הכישלון והאגו הפגוע שמתלווה להשקעה כושלת. צריך תמיד לנסות לזכור שאנו בעסק הזה כדי לעשות כסף ולא כדי להיות צודקים.

סיכום – ללמוד מעולם ההשקעות, ליישם בחיים האישיים.

הסיבות שמצדיקות השתחררות מהחלטות שגויות למרות המחיר הכספי ששולם עליהם תקפות גם מחוץ לעולם הפיננסי, וכך גם התובנות הרלוונטיות לגבי איך להתמודד עם התהליך. מדובר באחד המקרים הנדירים בהם הנסיון שנרכש בתחום ההשקעות תורם גם לאימוץ פרספקטיבה נכונה לחיים בכלל.