כשהבנקים מתים משעמום.

בנקים קורסים מסביב, אצל מי מאיתנו שעתיקים מספיק עד כדי להסתובב על הפלנטה ברמת מודעות סבירה בתקופה ההיא, העניין מציף כנראה הדים למשבר הסאב-פריים של שנת 2008. גם אז קרסו בנקים, הרבה מהם.
ההשוואה כמובן ברורה ומובנת, אך שגויה בלא מעט מובנים. בהמשך הפוסט נראה היכן עוברים קווי הדימיון והיכן האירועים שונים בתכלית.

Photo by Viktoria B

מכונת הכסף.
בכדי להבין את ההבדל בין אז ועכשיו צריך לחזור לרגע אל הדרך בה בנקים עושים כסף;
בנק חיי מההפרש בין הריבית הנמוכה שהוא משלם על הכסף שהוא לווה לטווח הקצר לזו הגבוהה יותר שהוא מקבל עבור כסף שהוא מלווה לטווח ארוך.
האופן בו בנקים עושים זאת הוא כזה, הם לווים כסף מהלקוחות – מדובר בפיקדונות קצרי המועד של החוסכים, את הכסף הזה הם לא שומרים אצלם אלא מעבירים אותו הלאה כהלוואה ללקוחות אחרים בצורה של מתן משכנתאות או דרך רכישה של אגרות חוב, זו בעצם גם סוג של מתן הלוואה ארוכות טווח לגופים שונים שאינם לקוחות פרטיים.

גם הפיקדונות וגם ההלוואות רשומים בספרי הבנק במסמך שנקרא דו״ח מאזן, זהו מסמך פיננסי שמחזיקה כל חברה והוא מרכז את כלל הנכסים שלה אל מול כלל ההתחייבויות.
המסמך נקרא מאזן כיוון שההתחייבויות והנכסים אמורים לאזן זה את זה.
כשזה נוגע לבנקים, הכספים שמפקידים הלקוחות נרשמים במאזן כהתחייבות כיוון שמדובר בכסף של הלקוחות והבנק מחויב להשיב להם אותו בתוספת ריבית בתום תקופה מוגדרת, ואילו ההלוואות שנותן הבנק נרשמות כנכס כיוון שמדובר בכסף של הבנק (בערך) שאמור לחזור אליו בתוספת ריבית עם תום תקופת ההלוואה.

האופן הזה שבו בנקים מרוויחים מהפרשי ריביות היא דרך נפלאה לעשות כסף מאוויר – כסף נכנס, כסף יוצא, ובאמצע הבנק יוצא נשכר, זה למה בימים כתיקונם בנק הוא עסק נפלא.
שימו לב אבל שיש פה קאץ׳ – הבנק לוקח על עצמו סיכון בתהליך הזה.

אין ארוחות חינם.
שני סוגי סיכון לוקח הבנק על עצמו, הסוג הראשון הוא מה שנקרא סיכון אשראי, זה הסיכון שהלווים לא יצליחו להשיב את סכום ההלוואה שקיבלו. במידה וזה קורה בצורה נרחבת הבנק עלול להיוותר ללא מספיק אמצעים בכדי לאפשר ללקוחותיו למשוך את כספם מהפיקדונות.
הסיכון השני נקרא סיכון ריבית והוא נובע מכך שהכסף שהבנק מלווה נעול לזמן ארוך בעוד הכסף של החוסכים בפיקדונות השונים נעול לזמן קצר, מה שמאפשר להם למשוך את כספם כמעט בכל רגע נתון.

אז.
בזמן המשבר של שנת אלפיים ושמונה בנקים קרסו בשל סיכון אשראי שהתממש, הם החזיקו בכמויות גדולות של נכסים שנקראים בסלנג הפיננסי ״נכסים רעילים״.
הכוונה היא להלוואות מפוקפקות (משכנתאות במקרה הזה) שהם נתנו בחופשיות יתרה.
אלו הופיעו במאזנים שלהם כבעלי ערך בעוד שבפועל היו שווים מעט מאוד.

הימים שקדמו למשבר היו ימים של תכונה רבה בתעשיית הבנקאות המנומנמת, ניתנו אז המון הלוואות לאנשים שלא סביר שיצליחו איי פעם להחזירן, במקרים מסוימים קראו לזה הלוואות נינג’ה – "no income, no job, and no assets.
ההלוואות ניתנו כנגד רכישה של בתים והרעיון המסדר היה שנדל״ן רק עולה אז איכות הלווה ויכולתו להחזיר את ההלוואה לא באמת משנה, במקרה הכי גרוע הבנק יכול להעיף את הלווה מהבית ולמכור אותו ברווח.
הימים היו טובים, המוסיקה ניגנה, האנשים רקדו והבונוסים הגיעו כסדרם.

אבל אז פסקה המוסיקה, כמו היום גם אז הריבית שהיתה נמוכה זמן רב עלתה בחדות בשל נסיון לבלום התפרצות אינפלציונית. המון אנשים לא הצליחו לעמוד בהלוואות שלקחו ופשוט החזירו את הנכס (מה שאפשר לעשות בארה״ב אבל אי אפשר אצלנו), אז הבנקים נתקעו עם הלוואות שלא ישולמו לעולם אבל היי, לפחות היו להם בתים למכור כדי להציל את הכסף. האמנם?

זוכרים את ההנחה ההיא שנדל״ן רק עולה? זו (כך מסתבר) לא החזיקה מים, כשפרץ המשבר המון בנקים ניסו למכור המון בתים במכירת חיסול ודחפו את המחירים עוד ועוד בסחרור כלפי מטה, מחירי הנדל״ן צללו והמכירה שלהם לא הצליחה לכסות את ההפסדים.
כל זה הוביל בסופו של דבר לקריסה של המון בנקים פשוט כי נגמר להם הכסף – הם סיכנו אותו בהלוואות מטופשות והכסף הלך להם ושכח לחזור, כדי להוסיף חטא על פשע הם גם לא דאגו ליתרות חירום מספקות למקרה שכזה.

ועכשיו.
כל זה היה אז, המצב היום שונה בתכלית. הבנקים שקרסו לאחרונה הצליחו לעשות זאת למרות שלא חסר להם כסף והנכסים במאזנים שלהם היו בטוחים ואמינים, ונכון יותר יהיה לומר שהם קרסו בגלל זה ולא למרות. מצב מוזר, אני יודע, הסבר יבוא מיד.

בנקים נמצאים בשגרה במצב בו הלקוחות שלהם רשאים למשוך את כספם בכל רגע נתון כמעט אבל הכסף הזה נעול בהשקעות ארוכות טווח שמבצע הבנק.
בימים כתיקונם זה איננו דבר בעייתי, בנק לא אמור לראות משיכה נרחבת של כסף מהפיקדונות שלו ואמור להחזיק ביתרות מזומנים מספקות בשביל להתמודד עם משיכות כספים מזדמנות.

כל עוד ללקוחות הבנק יש בו אמון, לא סביר שכולם ירצו למשוך את כספם בו זמנית. אבל כאן מגיע לידי ביטוי סיכון הריבית, זה הסיכון השני אליו הבנקים חשופים.
כאשר הריבית במשק עולה, לקוחות הבנק מעוניינים לקבל על הפיקדונות שלהם את הריבית החדשה – הגבוהה יותר. אם הבנק מסרב לכך הם יכולים למשוך את כספם ולהעביר אותו לגופים שמסכימים ויכולים לשלם להם יותר, קל להם לעשות זאת כיוון שכספם נעול בפיקדונות קצרי מועד.

אם זה קורה הבנק עלול להמצא בבעיה, הנכסים שלו נעולים לזמן רב ומרוויחים עדיין את הריבית הקודמת הנמוכה, זאת כיוון שעליית הריבית מגולמת רק בהלוואות שניתנו לאחריה. אם הריבית במשק עולה בחדות ובזמן קצר הוא עלול למצוא עצמו במצב בו הוא משלם על הפקדונות שלו ריבית גבוהה יותר מזו שהוא מרוויח מההלוואות שהוא נתן. במצב שכזה כל מכונת הרווחים שהיא בנק עובדת ברוורס.

עבור הבנק, הדרך להתגונן מפני סיכון שכזה היא לדאוג מראש להעניק הלוואות שמשלמות ריבית גבוהה מספיק, באופן שכזה גם אם הריבית שהוא משלם למפקידים שלו גדלה, היא עדיין נשארת נמוכה מזו שמשלמים לו הלווים וזה מעניק לו מרווח בטחון שיכול לספוג עליות ריבית.

אבל מה, הלוואות כאלו שמשלמות ריבית גבוהה לא היו בנמצא אצל לווים איכותיים בשנים האחרונות בשל הריבית האולטרה נמוכה שהייתה נהוגה במשק, ריבית גבוהה יחסית ניתן היה למצוא רק אצל לווים מסוכנים יותר.
בנק שביקש לקבל עוד ריבית על ההלוואות שנתן נדחף לקחת על עצמו יותר סיכון ונאלץ להלוות לגופים עם דירוג אשראי פחות ממושלם ובכך לסכן את כספי הלקוחות.
הבנקים היום חכמים יותר, הם זוכרים מה קרה בפעם הקודמת שהם עשו את זה. אז הם נשכו שפתיים, שמרו על רמות סיכון נמוכות והמשיכו להלוות כסף בצורה מאוד מאוד סולידית.

הנה הפרדוקס, כשמסתכלים על הבנק הראשון שקרס לאחרונה – בנק סיליקון ואלי, אילו היו הנכסים שלו מושקעים בהלוואות קצת יותר מסוכנות שמשלמות ריבית קצת יותר גבוהה, יתכן והיה צולח את הסערה האחרונה בשלום. אבל הוא בחר להישאר סולידי וזה בסוף מה שהרג אותו, אפשר לומר שהוא מת (בצורה מאוד מילולית) משעמום.

אבל רגע, אם הנכסים של הבנק אכן היו סולידיים, למה הוא לא מכר אותם כדי לממן את משיכת הפיקדונות של הלקוחות?
כאן שוב משחקת תפקיד עליית הריבית. נכסי הבנק הם הלוואות, ניתן לחשוב על הלוואה כעל זרם של תשלומים שנפרס עד למועד כל שהוא בעתיד. חישבו על תשלום משכנתא למשל, ההלוואה נפרסת על פני שנים רבות וההחזר הוא חודשי. מנקודת מבטו של הבנק מדובר בנכס שמייצג תזרים כספי קבוע לסך מסוים של שנים.
במידה והבנק מעוניין לפגוש את הכסף מיד ולא טיפין טיפין הוא חייב למכור את ההלוואה לגורם שמעוניין לקנות אותה ממנו.

אחד הדברים הראשונים שלומדים בקורס יסודות המימון הוא הדרך בה ניתן להעריך את המחיר המיידי של תזרים כספי שמגיע מהעתיד, זה מאפשר לשים תג מחיר על משכנתא למשל. העניין הוא שאחד הגורמים שמשחקים תפקיד מכריע בתמחור הזה היא הריבית, כשזו עולה הערך הנוכחי של התזרים העתידי יורד.

כיוון שכך וכיוון שהריבית עלתה בחדות, אילו היה בנק סיליקון ואלי מוכר את הנכסים שלו הוא היה מקבל עליהם פחות כסף ממה שהם היו שווים קודם לעליית הריבית, למעשה הוא היה מקבל עליהם פחות מהנחוץ כדי לכסות את ההתחייבויות שלו למפקידים.
במילים אחרות, מאזן הבנק לא היה מאוזן כיוון ששווי הנכסים שלו היה קטן מזה של ההתחייבויות ללקוחות.
הבנק היה מת מהלך – הוא היה במצב של פשיטת רגל מבלי באמת להבין זאת.

מי שבסופו של דבר כן הבינו את זה היו הלקוחות, אלו לרוע מזלו של הבנק היו חברות הזנק – לקוחות מתוחכמים למדי שמבינים דבר או שניים בכסף והם הבינו שהבנק בצרות.
כשזה קרה הם החלו להיאבק בכדי להוציא את כספם כמה שיותר מהר מתוך הנחה שהאחרון שיגיע למשוך את כספו יישאר ללא כלום, מצב שנקרא ״ריצה אל הבנק״ – המוות השחור של הבנקים.

לאחר קריסת בנק סיליקון ואלי עלה חשש שבנקים נוספים נמצאים במצב דומה, משקיעים החלו לנבור במאזנים ובנקים שנמצאו אשמים חטפו ירידות חזקות בערך מניותיהם. אצל אלו מהם שחוו ירידות תלולות במיוחד במחיר המניה הדבר אותת ללקוחות שהבנק נמצא בסיכון, ריצה אל הבנק החלה וכך נפלו (נכון לכתיבת שורות אלו) שני בנקים נוספים.

המלחמה האחרונה
הבנקים שקרסו לאחרונה עשו זאת כיוון שהם הכינו את עצמם למלחמה הקודמת ולא נערכו לזו העתידית.
לכאורה מדובר בתרחיש שונה מאוד ביחס למשבר הסאב-פריים אבל האמת שישנם קווי דמיון:
בשני המקרים הריבית נשמרה נמוכה מאוד לתקופה ממושכת ואז עלתה בחדות בשל האינפלציה ובשני המקרים התברר בדיעבד שהנכסים שהיו ברשות הבנקים שווים פחות מהצפוי.

בשני המקרים גם התקיים היה איזה נרטיב שהוביל להחלטות שגויות, אז זה היה – ״נדל״ן לא יורד״ והפעם – ״הריבית לא עולה״. זו התנהגות שחוזרת על עצמה שוב ושוב – מתקבעת פרדיגמה שמתבססת על ניסיון של שנים אשר מלמד את השחקנים בשוק שמה שהיה הוא מה שיהיה, לרוב זה נכון אבל לפעמים מתברר שהמציאות שונה בצורה מהותית.

ככה בני אדם בנויים לחשוב, נסים טאלב מתייחס לתופעה הזו באופן ציורי במשל תרנגולי ההודו שלו – התרנגולים לומדים לחשוב טובות על המגדל שלהם כיוון שהוא מביא להם אוכל, והבטחון שלהם בו מתחזק בכל פעם שהוא מאכיל אותם. זו לפחות המציאות שנתפסת אצל התרנגולים, למעשה הבטחון שלהם שהולך וגדל עם כל ארוחה מתברר כשגוי לחלוטין ובאופן פרדוקסלי מגיע לשיאו רגע לפני ארוחת חג ההודיה.

צחוק הגורל.
אחרי כל זה נשאלת השאלה מה הלאה, האם זו הייתה אפיזודה חולפת או שאנו צפויים לראות קריסות נוספות?
אני לא חושב שזה סופו של הסיפור, הנסיבות שהובילו את בנק סיליקון ואלי לבנות את המאזן שלו כפי שבנה הן אותן הנסיבות אליהן נחשפו כל שאר הבנקים במשק ומרחב הפעולה שלהם היה מוגבל.
סביר שרבים אחרים פעלו באופן דומה לבנק שקרס והם עדיין בחיים, לפחות בינתיים.
אם הריבית תישאר גבוהה עוד זמן ממושך אז יתכן שנראה קריסות נוספות.

כמו שרשמתי למעלה, עמדה לרשות הבנקים דרך שניה להתמודד עם הסיטואציה, אבל אליה וקוץ בה – היא דרשה קבלה של יותר סיכון בצד הנכסים במאזן שלהם. בנקים שבחרו בדרך זו יצלחו טוב יותר את התקופה הנוכחית אבל גם הם בסיכון, אם לא בזמן הקרוב אז בזה הרחוק יותר – אלו שהלכו בדרך הזו יתחילו להרגיש את החום אם וכאשר המשק יכנס למיתון וסיכון האשראי יגבר.

אגב, אני מאמין שהבנקים בארץ הקודש יותר קרובים לתרחיש הזה דווקא, הם הרי לא נכוו בצורה מהותית במשבר הקודם וסביר שלקחו על עצמם יותר סיכון מאחיהם בארה״ב.

צחוק הגורל מהדהד חזק בסיטואציה הזו, האירועים המדוברים קרו דווקא בשל הניסיון להימנע מסיכון, הן ברמה המערכתית אצל הבנק הפדרלי אשר שמר את הריבית נמוכה זמן רב כל כך והן ברמתם של הבנקים שלקחו על עצמם מעט מדי סיכון עד כדי איבוד הרווחיות.
נכון לעכשיו הבנק הפדרלי בניסיון לשמור על הבנקים מפאניקה של הלקוחות החליט לבעוט את הפחית עוד קצת במורד הרחוב, להתערב ולהעניק להם קו אשראי בלתי מוגבל דרכו יוכלו להמיר את הנכסים ארוכי הטווח שלהם שצנחו בערכם הנוכחי בהלוואה של כסף מזומן תמורת העלות המקורית שלהם – זו הגבוהה מלפני עליית הריבית.
האם זה יעזור? יתכן, אבל יהיה לכך מחיר. כבר ראינו שהתערבויות של הבנק המרכזי בניסיון למנוע סיכון גוררות לפעמים תוצאות שליליות ולא צפויות, במיוחד במצב הנוכחי כיוון שמדובר בצעדים בסגנון ההקלה הכמותית אשר הופסקה זה מכבר בנסיון להילחם באינפלציה. המהלך הזה מחזיר את שעון עליית הריבית לאחור, קשה לי לראות איך לא יהיו לכך השלכות.

מה כל זה אומר עבור המשקיעים? לא הרבה אני חושש, העתיד כהרגלו מתעקש להשאר לא ידוע.
יתכן ותתחיל מפולת של קריסת בנקים שתוביל למשבר כלכלי חריף ויתכן גם שהנזק יהיה מוגבל לבנקים בודדים או שתוכנית החילוץ של הבנק הפדרלי תעבור ללא תופעות לוואי והכלכלה העולמית תתנער ותמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום.
הסיטואציה בעיקר ממחישה שיש סימנים לסיכון סיסטמתי שאורב בתוך המערכת, גם ההיפוך החריף של עקום התשואות מרמז על כך.

ואולי בכל זאת יש פה לקח גדול יותר.
המשותף לשני המקרים השונים שגרמו לבנקים לשקוע בבוץ היה יחס לא נכון לסיכון, בפעם הקודמת היתה זו התעלמות כללית מקיומו, לא נראה לי שדרושה הבהרה למה זו התנהגות מטופשת גם אצל משקיעים פרטיים.
בפעם הזו הבעיות נבעו לא מהתעלמות מסיכון אלא מהניסיון להעלים אותו, רק שסיכון לא באמת ניתן להעלים אם רוצים סיכוי להרוויח, אפשר רק לטאטא אותו מתחת לשטיח וזה בדיוק מה שקרה.

אני לא חושב שמדובר בהתנהגות שמשקיעים פרטיים חפים ממנה, בין אם זו השקעה בנדל"ן שנתפס כהשקעה בטוחה כיוון ש"נדלן לא יורד" או אפילו השקעה במדדים בשוק ההון כיוון ש"בטווח הארוך השוק עולה" – זה אולי נכון, אבל החיים מתרחשים בטווח הקצר ונפילה משמעותית יכולה להתגלות כהרסנית למי שלא הכין את עצמו לכך.

אין מנוס מלקחת סיכון, אי לקיחת סיכון היא בעצמה התנהלות מסוכנת לעתיד הפיננסי של כל מי שצריך להגדיל את ההון שלו. אבל חשוב לזכור – אין כזה דבר "השקעה בטוחה", בכל פעם שמשקיעים כסף הוא עוזב את הידיים וקיים סיכוי שלא יחזור.
משקיעים פרטיים צריכים להבין שסיכון צריך לנהל, לא להתעלם ממנו ולא לנסות להעלים אותו. זה אומר להבין במה משקיעים, להבין מהו מרחב התוצאות המלא שצפוי מכל סוג השקעה מבלי להתעלם מסיכוני הקצה שלה, ואף חשוב מכך – להבין איזו השפעה יכולה להיות להתממשות של סיכוני קצה שכאלו על החיים האישיים.

המשפט האחרון הוא אולי הנקודה החשובה ביותר. הבנקים לא היו אלו ששילמו את המחיר במשבר הקודם ובטח לא הבנקאים, תרשו לי להתנבא שזה לא ישתנה גם במשבר הבא. מי שישלם מחיר כמו תמיד יהיה האדם הפרטי – המשקיע והאיש ברחוב כאחד, התהלות נכונה מול הסיכון יכולה לעזור להמנע מכך.