אז למה לי פוליטיקה עכשיו

Capture

השבוע חלה הסלמה נוספת במלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין, המונח מלחמה בהקשר הזה נוטה ליצר תמונת מצב של משחק סכום אפס בו המנצח לוקח הכל. המציאות קצת יותר מורכבת. מסחר הדדי איננו משחק סכום אפס אלה משחק בו שני הצדדים יוצאים נשכרים, ולכן ממלחמת סחר שני הצדדים מפסידים. עם זאת, גם למדיניות של סחר חופשי יש את הקורבנות שלה.

נתחיל אבל בהסבר קצר על הסיבות לכך שבמסחר בין מדינות כולם (כמעט) יוצאים נשכרים.

נאמר ויש לי משק חקלאי שיכול ליצר בשבוע 4 בקבוקי יין או 16 בקבוקי בירה, במידה ובחרתי ליצר רק אחד מהם במהלך של חודש יהיו לי או 16 בקבוקי יין או 64 בקבוקי בירה. אני כמובן גם יכול להחליט ליצר חלק מזה וחלק מזה. ונאמר שיש לי שכן שגם לו יש משק וגם הוא מיצר בירה ויין. כמוני, הוא יכול ליצר 4 בקבוקי יין בשבוע אבל הוא קצת פחות יעיל ממני בבירה ולכן הוא יכול ליצר  רק 12 בקבוקיי בירה, כך שסך הכול בסוף החודש יהיו לו 16 בקבוקי יין או 48 בקבוקיי בירה במקרה ויבחר ליצר רק סוג אחד. מצבי בפירוש יותר טוב משלו, יש לי יתרון יחסי ביצור בירה על פני השכן, לכאורה אין לי שום אינטרס לאינטראקציה מסחרית איתו, אבל כפי שנראה מיד – זה לא המצב כלל.

אם אבחר ליצר רק יין, יהיו לי בסוף החודש 16 בקבוקי יין, אבל בכך אני מוותר על 64 בקבוקי בירה שיכולתי ליצר במקום. למעשה, על כל בקבוק יין שאני בוחר ליצר אני מוותר על 4 בקבוקי בירה שיכולתי ליצר. זהו עבורי מחיר יצור בקבוק יין –4 בקבוקי בירה.

אצל השכן שלי לעומת זאת, אם יבחר ליצר רק יין יהיו לו בסוף החודש 16 בקבוקי יין אבל הוא יוותר על יצור 48 בקבוקי הבירה שיכל היה ליצר במקום, כלומר עבורו מחיר יצור בקבוק יין הוא ויתור על 3 בקבוקי בירה לכל בקבוק יין.

יש פה משהו מוזר, למרות שאני יותר יעיל, יצור היין אצלי יותר יקר מאשר אצל השכן, בקבוק יין עולה לי 4 בירות ואילו לשכן היא עולה רק 3. היעילות הגדולה יותר שלי ביצור בירה הופכת עבורי את יצור היין ליותר יקר כיוון שאני נדרש לוותר על יותר.

עכשיו, מה יקרה אם אחליט במקום ליצר את כל הכמות הדרושה לי של יין, לקנות חלק ממנה אצל השכן בתמורה לבירה. מבחינתו עד היום כל בקבוק יין היה כרוך בוויתור על 3 בקבוקי בירה, לפיכך, לא תהיה לו בעיה לתת לי בקבוק יין בתמורה ל- 3 בקבוקי בירה שלי.  אני בעצם קונה אצלו במחיר של 3 בקבוקי בירה לבקבוק יין במקום לקנות מעצמי במחיר של 4 בירות ליין. מתקבל שיותר זול לי לקנות יין אצל השכן, אם ניקח את זה למסקנה הלוגית המתבקשת, יותר הגיוני שאקנה ממנו את כל היין שאני צריך ואתרכז ביצור בירה בלבד. עבורי זה מאפשר פתאום לבחור בין ליצר 64 בקבוקי בירה לבין לקנות 21 (ושליש) בקבוקי יין. ההתמקדות בבירה והמסחר עם השכן הגדיל את כמות היין שאני יכול לקבל מ-16 ל- 21.3 בקבוקים בחודש.

אנחנו רואים שכתוצאה מהמסחר בינינו המצב שלי השתפר משמעותית ומצבו של השכן לא השתנה, כמובן שזה לא מצב בר קיימה, בסופו של דבר השכן עלול להרגיש ממורמר מהסכם בו אני מרוויח הרבה והוא  לא מרויח כלום. על מנת לשמר את הסיטואציה אני אאלץ לחלוק איתו ברווחים, אנו ניכנס למשא ומתן שבסופו ייקבע לבקבוק יין שאני קונה ממנו מחיר בין 3 בקבוקי בירה (המחיר המינימלי בו השכן יסכים למכור) לבין 4 בקבוקי בירה (המחיר המקסימלי בו אני אסכים לקנות). אנו ניפגש בנקודה כל שהיא באמצע. בסופו של עניין שנינו נרוויח, אני אקבל יותר יין, והוא בתמורה יקבל יותר בירה. שנינו יוצאים מהסחר עשירים (ושיכורים) יותר מאשר האלטרנטיבה בה אין בינינו מסחר.

למסקנה המעניינת הזו הגיע במאה התשע עשרה הוגה ואיש עסקים ממוצא יהודי בשם דויד ריקרדו והיא מהווה עד ימינו את הבסיס שעל פיו מתייחסת הכלכלה הקלאסית לנושא המסחר. בתקופה בה חיי ריקרדו נהגו ממשלות לאמוד את העושר שלהם לפי כמות הזהב שישבה במרתפי האוצר שלה ולא לפי מדדים של רווחה וצמיחה כלכלית כפי שנהוג היום. הראשון שיצא כנגד התפיסה הזו היה ההוגה אדם סמיט', ריקרדו הגיע למסקנות הכלכליות שלו לאחר שקרא את "עושר העמים" של סמיט'.

התורה של אדם סמיט' והמסקנות של דויד ריקרדו היוו במשך השנים שעברו מאז את הבסיס ליחס של הכלכלה הקלאסית בנוגע למסחר, והם נילמדות עד היום במחלקות לכלכלה. אבל נראה שהגלגל מתחיל לשנות כיוון.

אני זוכר את עצמי נע בחוסר נוחות בכיסא בזמן סדנא למסחר בין לאומי במהלך התואר השני, המרצה היה מרצה אורח אמריקאי והוא בדיוק סיים להראות כיצד המסקנה המתבקשת מהתורה של ריקרדו היא שעל כל מדינה להתרכז בתעשיות בהן יש להן יתרון יחסי, לצאת מתעשיות אחרות ולייבא את המוצרים הנדרשים במקום. הגרפים הראו בבירור שהמדינה תצא מכך נשכרת. מישהו העלה פתאום את השאלה, האם אבדן של משרות כתוצאה מנסיגה של מדינות מתעשיות שלמות לא יוביל לעוני במדינה. המרצה לא התבלבל אפילו לשניה, "העושר במדינה יגדל, הסחורות יהיו זולות יותר, כולם ירוויחו, גם העניים".

שנה בערך לאחר שסיימתי את התואר עלה לשלטון בארה"ב נשיא שהחליט להפוך את המגמה שהחלה לפני יותר ממאה שנה. העניים בארצות הברית כנראה היו מרוצים פחות מאשר השתקף מהגרפים של המרצה לכלכלה. הרעיונות האלו של סחר חופשי ושל התמחות סללו את הדרך לכלכלה המודרנית ולרבות מהתועלות שאנו לוקחים היום כמובן מאליו, אבל הם גם השאירו אנשים רבים זרוקים בצידי הדרך. לאותו פועל במפעל פלדה ביוטה שנסגר, כנראה פחות אכפת שהוא יכול לקנות טלפון סלולרי קוראני בזול.

אבל התובנות של ריקרדו, גם שהן פשטניות, הן עדיין נכונות. מסחר מועיל למדינות שסוחרות, כמו בדוגמה ממיקודם, ההתמחות והמסחר מוזילים עלויות של מוצרים, בדלנות ופרוטקציוניזם מעלים אותם. התוצאה הצפויה היא אינפלציה. במובן מסויים המדיניות של נשיא ארצות הברית מסבסדת תעשיות מסורתיות דרך העלאת המחירים שמשלמים הצרכנים האמריקיים על מוצרי צריכה. כשמחברים אינפלציה עולה עם שוק עבודה כמעט רווי ועם תמריצים פיסיקליים (הוצאות ממשלתייות בתשתיות, הורדת מיסים וכו' ) עליהם הכריז הנשיא, אנו מקבלים מתכון שיצור לחץ על הריבית לעלות. לריבית עולה יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת לארה"ב וגם לשאר העולם. המטוטלת הכלכלית מתנדנדת, היא סיימה את תנועתה בכיוון האחד ומתחילה עכשיו תנועה בכיוון השני. אני לא רוצה ולא יכול לחזות מה יביא העתיד, רוב הזמן התחזית לפיה העתיד יראה כמו העבר מתבררת כנכונה, במציאות הנוכחית אני לא חושב שזה המקרה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s