Fracking Fragile

1000pcs-HANDLE-WITH-CARE-FRAGILE

This blog post is going to be a rather unusual one for me, the first obvious reason – it’s in English not in Hebrew, the second is that it’s dealing with world macroeconomics which is not a common topic for me to write about and probably is the reason why I chose to write in English.

A little background for those not familiar with the subject, for a long time now, I and many others have been puzzled over the subject of inflation, or the lack of to be exact. Central banks all around the world, led by the American Federal reserve have been busy providing enormous of amounts of liquidity to the markets, lowering interest rates and buying financial assets such as government bonds and mortgage loans.

Traditional Economics teaches us that accommodating monetary policy and inflation are mutually interconnected and that the one leads to the other. indeed From early on concerns have been raised that actions taken by the FED will lead to inflation, These concerns have so far been proven dead wrong. but how can that be?  why is it (so far) different this time? This question may prove very important when trying to assess the possible outcome for the ending of the Quantitative easing area, an ending that raised concerns whether it was done prematurely and will impair the economic recovery and even cause a recession, forcing the central bank to lower rates once more and cause continued deflation.

With this background story in mind, a strange question had been bothering me of lately – what if the policy change by the FED at this point in time will cause some unexpected outcome?  if easy monetary policy didn’t work as expected and indeed seemed to increase inflation, could a tightening policy do the opposite? To answer this question, we need first to try and understand the reasons for this current economic behavior.

Inflation is happening when too much money chases too few goods available for purchase, so increasing the amount of money in the system should cause inflation. but that assumes that all the excess money flows toward consumption, it is obviously not the case. money flows also toward savings and investments so those two are reasonable places to start looking for answers.

For quite a long time, the only hypothesis I could come up with was that savers, denied of the returns they needed were forced to increase saving rates to support their future financial plans. more saving means less free money for consumption, hence lower inflation. It is a fine theory and probably a justified one, but I doubt if its substantial enough to prevent inflation at a world scale.

Another argument has been made that easy monetary policy inflated asset prices. It’s hard to deny that prices of financial assets all around the world are elevated but that also doesn’t seem to be a convincing enough reason for the lack of inflation in my opinion.

Can there be another explanation? A third channel for money to flow thru? The lead I needed came from an interview by fund manager and financial blogger – Barry Ritholtz with journalist Bethany Mclane, and it gave me some hint of what I was looking for.  it came from an unexpected corner of the planets economy – the oil fracking industry.

The main claim made by Mclane was that it is not clear weather this industry is financially sound enough to support itself, meaning that it needs continues external capital to keep its operation and in that sense relays on cheap money to stay alive and profitable. Oil is a major component in the cost of much of what we consume and thus has a profound impact on inflation worldwide. If we are to believe the headlines in financial journals that increased American oil production is the main cause for the oil glut in recent years, and if this over capacity is financed via cheap money then we have here a clear example of how cheap money can actually cause deflation rather than inflation.

But if such a thing can happen in the US why not in other countries, like china for example, the factory of the world. If cheap money is financing overcapacity in china then this also could be a powerful mechanism by which easy money can cause deflation. So, if this little theory of mine is correct, then switching the monetary gears to reverse has the potential to cause the opposite of what is expected from it and actually increase inflation by means of lowering production capacity and the amount of goods supplied to the markets.

It needs to be said that so far, the evidence doesn’t support this theory. in the US where the central bank has started reversing its policy in recent years, inflation is still very much NOT a problem. but in finance there is sometimes a certain elasticity between cause and effect so things may yet change, or not, at least for a substantial amount of time, which is the same as saying I was wrong.

So, what’s the end game here? How can things roll out? well I`m not one of those people who has a functional crystal ball, I believe that forecasting is hard, especially regarding the future, so I will not attempt to do so. What I can and will do is try to assess the risks that are inherent in the system under the assumptions described above.

Overcapacity has the tendency to drop corporate profit margins to minimum, a race to the bottom is formed, prices plummet and the only way to make a decent profit is to sell more, much more. In a low interest environment that can be achieved by debt financing that helps ramp up production.  An economic environment like this is a fragile one, any shock to the system can cause a severe chain reaction. Imagine a recession heats and drives demand down. many factories that managed to make a living of a very small profit margin would be forced to close shop, but not before they will drop prices to absurdly low levels in an attempt to sell more and stay afloat. After that a sharp incline in prices is expected as factories close down and capacity drops. Central banks may find themselves in a situation where they have to choose between fighting recession or inflation, in other words – stagflation, a situation where prices rise in spite of an economic slowdown.

Its quite a doom and gloom outlook, I’m well aware of that, but again, this is not a prophecy, it’s just an examination of a plausible scenario that needs to be taken in to account when preparing for the future. I’m not alone in this view point, in an interview that was given by former FED chairman Alan Greenspan late last year he suggested that stagflation is a risk to be aware of.

To close this subject up, I want to discuss another strange impact that the low interest environment may have had on large corporations, that is a lack of Ingenuity. many companies prefer to buy back their own stock rather than invest in their core business. when a company buys back its stock it is declaring that it sees no better use for its capital, this may be untrue in many cases but human psychology should be to blame here. People are inherently lazy and will pick the low hanging fruits when possible. When capital is so cheap it’s easy to generate returns over and above its cost just by adding more debt and increasing capacity. Ingenuity comes from scarcity, from a difficult hurdle that needs overcoming, that hurdle does not really exist in such an environment as the one we have today. On the other hand, abundant venture capital may saw the seeds of tomorrow`s big inventions.

Anyway, that’s my take on this subject, everything in the economy is cyclical, prosperity sows the seeds of tomorrows declines and vice versa, most of the time tomorrow will be same as today, but change is always behind some corner and it helps to try and imagine what it could bring and by doing so be a little bit more prepared.

מודעות פרסומת

המתנה של ג'ק בוגל

השבוע הלך לעולמו ג'ון (ג'ק) בוגל, אדם ששינה לבלי הכר את התעשייה הפיננסית, מדובר באחד מהאנשים הבודדים שזכו לעצב את העולם בו אנו חיים, ומהבודדים עוד יותר שעשו זאת לטובה.

המושג "קרן אינדקס" הוא מושג שהפך שגור בפי אנשים רבים בעלי אוריינות פיננסית בסיסית. בארץ הקודש המושג הונגש לציבור לא מעט בזכות מאמציה של "הסולידית", אבל אינני יודע כמה מאותם אנשים מודעים לכך שמאחורי אותו מושג שגור עומד אדם אחד אמיץ שיצא נגד וול סטריט, וניצח.

אינדקסים היו קיימים עוד קודם לג'ק בוגל, מדד S&P 500 קיים משנת 1957, מדד דאו ג'ונס קים משנת 1855. אבל בוגל, כמו ממציא מנוע הקיטור לפניו, שהביט על משהו שהאנושות הכירה כבר מאות שנים אבל הבין שניתן לעשות עם זה משהו שלא נעשה קודם, היה הראשון שהבין שהאינדקס לא חייב להיות מעיין אוייב שצריך להביס אלה חבר שניתן להעזר בו, האינדקס הפך מנקודת המוצא ליעד עצמו.

בוגל הסתמך על שני עקרונות מהותיים, הראשון היה התובנה שיש יתרון בהקטנה של עלויות התפעול של קרן ההשקעות, כיוון שאלו מכרסמות בתשואה שנותרת למשקיע. השני הוא החשיבות של הפיזור. בנושא זה הוא עמד על כתיפיו של הארי מרקוביץ. מרקוביץ (שעדיין חיי ובועט) הראה בשנת 1952 שמשקיעים רציונליים אמורים לנסות לבחור מניות בתיק ההשקעות שלהם לא על ידי נסיון להגדיל למקסימום את התשואה הצפויה מהתיק אלה על ידי ניסיון להגיע לאופטימיזציה של התשואה ביחס לסיכון, כלומר לנסות להשיג את מקסימום התשואה האפשרית ברמת סיכון נתונה שאותה מסוגל המשקיע לסבול.

בוגל למעשה לקח את תורתו של מרקוביץ ויצר את הכלי הבסיסי של משהו שעד אז לא היה קיים, היכולת לקנות קרן אינדקס מגוונת מאוד בעלת דמי ניהול נמוכים מתוך צפיה להשיג את תשואת השוק עצמו, או בשמה המוכר היום – השקעה פסיבית. במילים אחרות, לולא ג'ק בוגל יתכן ועד היום לא היתה זמינה למשקיעים היכולת להשקיע בצורה פסיבית ובזול.

קשה לומר שוול סטריט התלהבה בתחילה מהרעיון של בוגל, לא קשה להבין למה. אבל גם אצל ציבור המשקיעים לקח שנים עד שקרן האינדקס צברה פופולריות. הרעיון שעומד בבסיסה הוא פשוט וגאוני אבל גם קצת קשה לעיכול אמוציונלי, קשה לנו לקבל את הממוצע, מטבענו אנו מחפשים את המצטיין, ואנו רגילים גם לשלם עליו. האירוניה היא שבשוק ההון, המשקיע הממוצע נוטה להשיג תשואות ירודות מהממוצע כך שבסוף דווקא אלו שלא מנסים להצטיין ודבקים באינדקס משיגים תוצאות טובות יותר משל אלו שמנסים להביס אותו.

מותו של ענק ההשקעות הזה, שניתן לומר שיסד את אסכולת ההשקעה הפסיבית מייצג זמן טוב להרהר בכיוון ההפוך שאני לקחתי, הבחירה שלי יכולה להתפס כמוזרה, במיוחד לאור זה שבניגוד לאלו שלוקחים אותה בצורה לא מודעת-אני דווקא מודע היטב לכך שהסיכויים אינם לטובתי. שאלת הבחירה שלי מתחדדת עוד יותר לאור התוצאות שלי השנה והן לא היו מרשימות, הן לא היו קטסטרופליות אמנם אבל הן גם לא היו משהו להתגאות בו. מותו של מיסד אסכולת ההשקעה הפסיבית מייצג זמן טוב להרהר בחלופה שנמצאת שם למסלול בחירת המניות האקטיבי בו בחרתי ואני עדיין בוחר ללכת.

אז למה לאור התוצאות הנוכחיות אני עדיין מתעקש להמשיך לנסות להביס את השוק במקום לשתף איתו פעולה ? התשובה היא מורכבת. אם להיות כנה עם עצמי, חלק לא מבוטל מזה זה אגו. יש אנשים שמצליחים להביס את השוק, מדובר ביחידי סגולה מיוחדים ואני רוצה להיות אחד מהם, לא בטוח שאני יכול אבל זה מקום לשאוף אליו. אבל זה לא רק זה, העניין הוא שמעבר לנושא האגו, האופי של צבירת הריבית דה ריבית הוא כזה שכל אחוז נוסף מעבר לתשואת השוק הוא מאוד מאוד משמעותי מבחינה כספית ואני יכול להרשות לעצמי כמה שנים של תשואת חסר כדי לבחון את היכולת שלי לנצח את השוק. שוק ההון הוא לא מקום שנותן לך פידבק מיידי על הביצועים שלך, ביצועים נמדדים בו בסקאלה של שנים והיכולת שלי לאמוד את הביצועים לא תמדד בשנה אחת וכנראה שגם לא בשנתיים אלה בטווח זמן ארוך יותר.

אם יתברר שיש לי יכולת כזו זו תהיה טעות חמורה לא לנצל אותה, אך זו תהיה טעות מרה לא פחות להמשיך ולהתעקש גם אם הראיות יצביעו נגד. חמש שנים נשמעות לי כמו תקופה הגיונית לבחון אם יש לי "את זה" או לא. כיוון שכבר לפחות שנה אני מרגיש שאני מבין לא רע מה שאני עושה אז זה משאיר לי ארבע שנים קדימה, לפיכך שנת 2024 תצטרך להיות שנת המבחן.

אני חייב להודות שגם אם אחליט בשלב כל שהוא להעביר את מרכז הכובד של תיק ההשקעות שלי לכיוון של השקעה פסיבית אני עדיין אמשיך לנהל חלק מסויים מהתיק בבחירה אקטיבית של מניות, הסיבה לכך פשוטה – זה כיף. בחירה אקטיבית של מניות עונה על אחד הצרכים הבסיסיים שמניעים אותי – סקרנות. השקעה אקטיבית דורשת מחקר של פינות חדשות ומעניינות של העולם מסביבנו שלא סביר שהייתי מגיע לחקור אותן משום סיבה אחרת. היות וכך נראה לי שזה משהו שבכל מקרה אני אמשיך לעשות, גם אם מירב המשקל של התיק יהפוך לפסיבי.

ג'ק בוגל העניק לעולם מתנה גדולה, מתנה שנמצאת שם עבורי ועבור כולנו, והיא לא הולכת לשום מקום. אני בטוח שג'ק, היכן שהוא לא נמצא, יסלח לי אם אמתין עוד כמה שנים לפני שאחליט אם לקחת אותה או לא.

 

 

 

שיחת טלפון משונה

קיבלתי שיחת טלפון משונה לפני יומיים בערב כשחזרתי מהעבודה, זה היה מהבנק.  "יוצא לך לטוס מדי פעם לחו"ל?" שאלה הפקידה מהצד השני של הקו, "כן" עניתי לה, בעיקר מתוך סקרנות לאן זה הולך להתפתח. "אנחנו רוצים להציע לך לפתוח פקדון דולרי בהוראת קבע עבור נסיעות לחו"ל".

שיחה מהבנק אצלי זה דבר דיי נדיר, זה קורה בדרך כלל כשיש איזה פרט טכני שצריך לסדר או שהם רוצים למכור לי הלוואה, הפעם היה להם מספיק חשוב להתקשר כדי לנסות למכור לי פיקדון דולרי.

על פניו ההצעה שלהם נשמעה הגיונית, לחסוך באופן קבוע לטיול הבא בחו"ל ולזכות על הדרך בהטבה של שער המרה נוח. אבל היה לי קשה לנער את המחשבה שיש פה משהו מעבר. הריבית הנמוכה בישראל גרמה לכך שכבר זמן רב בנקים בישראל מתפרנסים יותר ממכירת הלוואות מאשר ממכירה של פקדונות. אז מה קרה שהם פתאום תורחים להתקשר אלי במיוחד כדי למכור לי פיקדון, ועוד דולרי ?

יש לי השערה מה עשויה להיות הסיבה לזה, הבנק פשוט גילה אפיק חדש להרוויח כסף בשיטה קלאסית אבל עם טוויסט.

פעם, לפני שנים רבות, טוב, לא ממש רבות… בנקים שילמו ריבית למפקידים שהפקידו כסף אצלם, היום זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל פעם זה באמת קרה. הסיבה שזה התאפשר קשורה לאופן שבו בנק עובד. בנקים מרוויחים כסף על ידי מרווח חיובי בין הריבית אותה הם משלמים למפקידים לעומת הריבית אותה הם גובים מלווים. אם הם משלמים למי שמפקיד אצלם כסף אחוז אחד אבל גובים ממי שלווה מהם שני אחוזים אז ההפרש, אחוז אחד במקרה זה הוא הרווח שלהם.

העניין הוא, שעד לפני עשור בערך, הלווה הכי גדול והכי בטוח של הבנקים היה הממשלה. הבנק היה יכול לשלם ללקוחות שהפקידו אצלו כסף לתקופה של חמש שנים 4 אחוז בגלל שאת הכסף הזה הוא יכל להלוות לממשלה ולקבל עבורו 5 אחוז.

הימים ההם באו והלכו, ממשלות (שלנו ואחרות) כבר לא כל כך מוכנות לשלם ריבית על הכסף שהן לוות, והבנקים מרוויחים את לחמם בהלוואות למשכנתאות ולטייקונים. סליחה, הלוואות לטייקונים זה כל כך אלפיים ועשרוהאמת, שגם ממשכנתאות נראה שהישועה כבר לא תבוא…

הבנקים בכל אופן, כשהממשלה לא ממש עוזרת והטייקונים כבר לא ממש זה, נאלצים לחפש מקורות הכנסה אחרים, לאן יפנו ?

הפתרון למצוקת הבנקים מגיע אולי מזרחה מפה, עשרת אלפים קילומטר בערך. בתקופה האחרונה, נראה שממשלת ארצות הברית שוב מוכנה לשלם ריבית על ההלוואות שהיא נוטלת. אבל כדי להלוות כסף לממשלת ארה"ב הבנקים בישראל זקוקים למשהו, הם זקוקים לדולרים, וללקוחות שיקנו אותם ויפקידו אותם, ועל הדרך ישאו על גבם את הסיכון המגולם בתנודתיות של שער הדולר לעומת השקל.

קיבלתי שיחת טלפון משונה לפני יומיים בערב כשחזרתי מעבודה, זה היה מהבנק…

 

2018 – סיכום שנה

את 2018 סיימתי עם תשואה שלילית של 8%, קצת קשה לגזור מהנתון הזה מה היתה התשואה של תיק המניות שלי כיוון שהאחוז שלו מכלל תיק ההשקעות שלי השתנה בצורה משמעותית במהלך השנה מ-70% לערך ל- 50%. אני יכול על סמך זה להעריך שתשואת המניות שלי היתה תשואה שלילית של 14% בערך.

את הביצועים שלי כמשקיע שבוחר מניות בעצמו אני מודד ביחס לאלטרנטיבה שהיא לשים את הכסף בקרן אינדקס על S&P 500, וכרגע זה לא נראה חיובי במיוחד. תשואת קרן על מדד זה היתה השנה גם כן שלילית, אבל פחות – 6% בערך.

אני מאמין שעל מנת להשתפר אני צריך לנתר את הביצועים שלי ולהיות מודע להם בצורה הכי כנה שאפשר, גם (ובמיוחד) כשזה לא נעים. ברור לי שאת הביצועים שלי כמשקיע ניתן יהיה למדוד רק על פני תקופה של מספר שנים, אבל 2018 היתה אינדיקציה ברורה שאני עוד לא במקום שאליו אני שואף להגיע.

המסע הכלכלי שלי נמשך, למדתי המון השנה והמשכתי לעצב ולבנות את עצמי כמשקיע ואני מקווה שהידע שנצבר יבטא את עצמו בביצועים טובים יותר בשנה הנוכחית.

שתהיה לכולנו שנה אזרחית חדשה טובה ומוצלחת!

הדב הראשון שלי

 

bear-bears-teddy-plush

בזמן כתיבת שורות אלה כבר קשה להתעלם ממה שמתרחש בשוק ההון,  הירידות האחרונות בשווקים מציירות תמונה של משהו שלא ביקר פה מאז 2011 – דוב. במה שנוגע אלי, אני נכנסתי לעולם ההשקעות לפני שלוש שנים בערך, שנים בהן השוק לא הפסיק לעלות, כך שאם אכן אנו הולכים לקראת נפילות משמעותיות זו תהייה הפעם הראשונה שלי.

צריך קודם כל להגיד, אין לי מושג ירוק לאן השוק ימשיך מפה, אבל כרגע זה נראה כמו התחלה של מגמה שלילית. נכון לעכשיו הנפילות האחרונות תופסות אותי במקום דיי טוב, הן אמנם לא פסחו על תיק ההשקעות שלי, אבל בשנה האחרונה הקושי למצוא רעיונות השקעה טובים גרם לכך שצברתי יותר ויותר מזומן ומלכתחילה ההקצאה שלי למניות ולנכסי חוב בטוחים לא הייתה קרבית במיוחד. בנוסף, באקט מדהים של ראיית הנולד* (* או של טמטום צרוף, תלוי לאן יתברר שהשוק ילך מכאן) העברתי קרן השתלמות דיי גדולה ממניות לאיגרות חוב, כך שאני נמצא בעמדה דיי טובה להפיק רווח משוק נופל. אפילו הייתי אומר שיש אצלי התרגשות מסוימת לקראת הבאות. ועדיין, שלוש מלכודות ממתינות לי בדרך. המלכודת הראשונה והברורה ביותר היא שהשוק ישנה כיוון ויטפס עוד מעלה, בתרחיש כזה, תיק ההשקעות מוטה המזומן שלי יתפקד בצורה מחפירה. התרחיש השני והמפחיד הוא שהירידות יתפתחו למכירת חיסול של ממש, ההתרגשות יכולה להפוך לפחד, ואז לפניקה. כזכור, עדיין לא עמדתי במבחן של שוק נופל בו אני נאלץ לראות חלק משמעותי מהכסף שצברתי בעמל רב ובהתמודדות אמיצה עם בוסים מעצבנים מתאדה. כיוון שלא עמדתי עד היום במבחן הזה קשה לי לנחש אם אצליח לשמור על קור רוח ולא אכנס לפאניקה ואמכור הכל ברגע הלא נכון. גם אם אצליח לשרוד את הנפילות, עדיין ממתינה לי מלכודת נוספת ומסוכנת לא פחות, האם אדע לזהות שהסערה עברה וניתן לחזור ולהשקיע במניות בבטחה? בזמן שאמתין לסימן שהסערה חלפה השוק עלול לברוח לי למעלה, במקרה כזה, הטיות פסיכולוגיות של עיגון עשויות למנוע ממני לחזור ולהשקיע, קשה מאוד לשים כסף בשוק שברח לך עשרים אחוז כלפי מעלה, עיגון למחיר הקודם עלול לגרום לי להמתין שהשוק יחזור לרמות המחיר בהם היה לפני שברח למעלה, ההמתנה יכולה להמשך לנצח.

אז מה התוכנית, כפי שכבר רשמתי בפעמים קודמות בבלוג, אני מאמין שהשיטה הטובה ביותר לא לעשות טעויות היא להתכונן מראש, לבנות רשימה מסודרת של מקרים ותגובות ולפעול לפיהן, איך אומרים בצבא – קשה באימונים, קל בקרב…

עכשיו, אני לא מאמין בתזמון שוק, אין לי כדור בדולח שרואה את העתיד. אני כן מאמין אבל שמשקיע רציונלי צריך שתהיה לו תפיסה הסתברותית של העתיד אשר מבוססת על ההתרחשויות בעבר ובהווה, תפיסה כזו מאפשרת לגבש תוכנית פעולה שאיננה תוכנית של הכל או כלום, בין להיות לגמרי All in לבין להיות לגמרי מחוץ לשוק יש מרחב פעולות שלם אפשרי, משקיע שמחזיק בתפיסה היסתברותית של העתיד יכול להחליט לאלו מהקצוות כדאי להיות קרוב יותר ובאיזו מידה.  הצעד הראשון בדרך לגיבוש תפיסה כזו הוא לשאול מה הסיכוי (או ההסתברות) ששוק שנפל עד כה כ- 20 אחוז ימשיך ויפול עוד 20 אחוז נוספים או יותר. זה בעצם כמו לשאול עד כמה יותר נפוצים שווקים נופלים של בערך 20 אחוז על פני אלו של 40 אחוז או יותר.

בדיקה קצרה ברשת מעלה את הממצאים הבאים:

בהתייחס למדד S&P 500 מאז שנות העשרים – נפילה של בין 15 ל- 25 אחוזים קרתה 10 פעמים, נפילה גדולה מ- 25 אחוזים קרתה 17 פעם (אבל זה כולל את שנות השלושים הקשות), ללא שנות השלושים, נפילה של בין 15 ל- 25 קרתה 9 פעמים ונפילה גדולה מ- 25 אחוזים קרתה 8 פעמים. זה אומר שבבערך מחצית מהמקרים בהם השוק נפל בין 15 ל-25 אחוז הוא המשיך משם להתרסקות של ממש, זה לא יחס שניתן להתעלם ממנו. אם מוסיפים גם את העובדה שכבר עשור לא היה פה משבר פינננסי רציני, את התמחור הגבוה של הנכסים הפיננסיים בעולם, את סביבת הריבית הלא יציבה ואת הסביבה הגאו-פוליטית הלא שקטה מקבלים שההסתברות לקריסה פיננסית היא כבר כנראה גדולה מ- 50 אחוז, זה משהו שצריך לקחת בחשבון ולהתכונן אליו. מצד שני, גם ההסתברות שהשוק יטפס בחזרה היא עדיין בטווח הריאלי, וגם זה תרחיש שצריך לקחת בחשבון.

אגב, צורת החשיבה הסטטיסטית שהפעלתי פה נקראת חשיבה ביסיאנית, זה אומר שמנסים להעריך את ההסתברות להתרחשותו של אירוע קודם כל לפי הסתברות הבסיסית שלו להתקיים ואז מתקנים את ההערכה למטה או למעלה לפי עדויות רלוונטיות אחרות.

אז נאמר שהנחת העבודה שלי היא שיש כרגע הסתברות של 60% שהשוק ימשיך מכאן לנפילות משמעותיות אפילו יותר. איך אני אמור להתנהל כמשקיע תחת ההנחה הזו ? אני יכול פשוט לצאת מהשוק ולעבור למזומן, אבל בכך אני פשוט אנהג כמהמר, אפילו לפי ההערכות שלי יש סיכוי של 40% שהשוק ישוב מכאן לעלות, ואף אחד לא אמר שההערכה שלי היא נכונה. אז איך נכון להתנהל ? האמת היא שזו לא שאלה פשוטה, אבל יש לי כיוון. במקרה בו השוק ישוב לעלות אני מתכנן להישאר באסטרטגיה הנוכחית שלי שהיא להתקדם בזהירות, לקנות בצורה מאוד סלקטיבית מניות שנראות לי זולות, עם זאת אני חושב שכדאי יהיה לי להתמקד יותר במניות של חברות שפחות רגישות למשברים פיננסיים. מניות של תעשיית הרכב הן אולי דוגמה מובהקת לשלילה בעניין הזה, מניות של חברות בתעשיית המזון הן דוגמה חיובית.

בתרחיש בו השוק ימשיך לצנוח אני חושב שיש הגיון להיכנס לשוק במנות שהולכות וגדלות ככל שהירידות מעמיקות, הרעיון הוא להשאיר יותר כסף לסוף, שם באמת יש הרבה מניות שנסחרות במחירי רצפה ולא "לשרוף את הכול" בתחילת הירידה.

היתרון כאן הוא שאני ממשיך להשקיע כל הזמן, לא מנסה לתזמן את השוק וגם מקטין את הסיכון שהשוק יברח לי כלפי מעלה. אני גם מקטין כך את הסיכון שאכנס לפניקה ואמכור, יותר קל להתמודד נפשית עם הירידות כשיש לך כסף כדי לקנות במחירי הזדמנות תוך כדי. אני לא מקנא באותו משקיע שחשב שהוא גיבור ונכנס לשוק עם כל מה שיש לו לפני נפילה רצינית, אל תבינו אותי לא נכון, בראיה היסטורית הוא עושה את הדבר הנכון, אבל תחושת חוסר האונים בסיטואציה כזו היא בעיני כזו שדורשת מנטליות על אנושית בכדי להתמודד עם המצב בשוויון נפש.

תוכנית הפעולה שאני מציג פה בפירוש איננה היחידה ההגיונית, אני מניח שאם הירידות יעמיקו נראה פוסט אצל הסולידית שמפציר בקוראים להשאר במסלול, להתעלם לחלוטין מתנודות השוק, לחסוך, להשקיע, לאזן – וחוזר חלילה. זו אסטרטגיה תקפה ויש בה הרבה היגיון, אבל לא עבורי. אני לא  "הסולידית" , אני מאמין בגישה יותר אדפטיבית. יותר מזה, אני זקוק לגישה יותר אדפטיבית כדי שאצליח להתמיד בה ולא אתקפל. האסטרטגיה הטובה ביותר לא שווה כלום ללא הכוחות הנפשיים להתמיד בה בזמנים הקשים, אני מאמין שעל המשפט הזה אפילו היא תשמח לחתום 😉

 

שני גרפים

בנק ישראל איננו מוטרד מהחוב התופח של משקי הבית בישראל, הסיבה לכך היא שהנתונים לפיהם מודד הבנק את חומרת העניין אכן לא מצביעים על בעיה. הנתון לפיו בנק ישראל בוחן את המצב הוא יחס החוב (של משקי הבית) לתל"ג. לפי מדד זה ישראל נמצאת במקום טוב ביחס למדינות אחרות. אני רוצה לנסות להפוך אבן שונה מזו שבנק ישראל מסתכל תחתיה ולהראות אינדיקטור שמציג קצת יותר סימני שאלה מסימני קריאה.

מבלי להכנס לשאלת תקפות הנתונים לפיהם קובע בנק ישראל את האינדיקטורים שלו בנושא, מדובר באינדיקטורים שמשקפים תמונת מצב קפואה בזמן אך אינם מתייחסים להתפתחויות דינמיות, לשינויים שמתרחשים. ולשם זה בדיוק אני רוצה להציג שני גרפים, הראשון מציג את התפתחות החוב של משקי הבית והשני את התפתחות ההכנסה הפנויה שלהם:

debtincome

תקופת הזמן שמעניינת אותי מתחילה בשנת 2006 כיוון שנראה בבירור ששם חל שינוי מגמה ביחס של משקי הבית לנטילת חוב.

החישוב שמעניין אותי לעשות הוא חישוב של קצב, כמה מהר גדל החוב לעומת כמה מהר גדלה ההכנסה. הנתונים לגבי הכנסה פנויה נעצרים בשנת 2016 אבל כיוון שהמגמה יחסית אחידה אני מרשה לעצמי לבצע אקסטרפולציה לנתונים ולהניח שנכון להיום ההכנסה עומדת על 20,000 ברוטו. תחת ההנחה הסבירה הזו ניתן לראות שבתקופה הנידונה ההכנסה הפנויה למשקי הבית גדלה פי שתים אך החוב שלהם גדל פי שלוש.

אז למה זה מדאיג ? זה מדאיג כיוון שזה מעיד על דינמיקה שאינה ברת קיימה, לאורך זמן חוב שגדל יותר מהר מהכנסה הופך לכזה שלא ניתן להשתלט עליו. משהו יהיה חייב להשתנות, או שההכנסה תסגור את הפער או שקצב צבירת החוב יקטן או שבמוקדם או במאוחר יצוצו בעיות.

אני לא יודע איפה אנחנו במחזור החוב ואם עברנו כבר את נקודת האל חזור או לא, אני כן יודע שיש כאן דינמיקה שבנק ישראל לא מתייחס אליה (לפחות לא בדוחות הרשמיים שלו) ושהנקודה המתה הזו בשדה הראיה של הבנק עלולה להיות משמעותית.

אז למה לי פוליטיקה עכשיו

Capture

השבוע חלה הסלמה נוספת במלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין, המונח מלחמה בהקשר הזה נוטה ליצר תמונת מצב של משחק סכום אפס בו המנצח לוקח הכל. המציאות קצת יותר מורכבת. מסחר הדדי איננו משחק סכום אפס אלה משחק בו שני הצדדים יוצאים נשכרים, ולכן ממלחמת סחר שני הצדדים מפסידים. עם זאת, גם למדיניות של סחר חופשי יש את הקורבנות שלה.

נתחיל אבל בהסבר קצר על הסיבות לכך שבמסחר בין מדינות כולם (כמעט) יוצאים נשכרים.

נאמר ויש לי משק חקלאי שיכול ליצר בשבוע 4 בקבוקי יין או 16 בקבוקי בירה, במידה ובחרתי ליצר רק אחד מהם במהלך של חודש יהיו לי או 16 בקבוקי יין או 64 בקבוקי בירה. אני כמובן גם יכול להחליט ליצר חלק מזה וחלק מזה. ונאמר שיש לי שכן שגם לו יש משק וגם הוא מיצר בירה ויין. כמוני, הוא יכול ליצר 4 בקבוקי יין בשבוע אבל הוא קצת פחות יעיל ממני בבירה ולכן הוא יכול ליצר  רק 12 בקבוקיי בירה, כך שסך הכול בסוף החודש יהיו לו 16 בקבוקי יין או 48 בקבוקיי בירה במקרה ויבחר ליצר רק סוג אחד. מצבי בפירוש יותר טוב משלו, יש לי יתרון יחסי ביצור בירה על פני השכן, לכאורה אין לי שום אינטרס לאינטראקציה מסחרית איתו, אבל כפי שנראה מיד – זה לא המצב כלל.

אם אבחר ליצר רק יין, יהיו לי בסוף החודש 16 בקבוקי יין, אבל בכך אני מוותר על 64 בקבוקי בירה שיכולתי ליצר במקום. למעשה, על כל בקבוק יין שאני בוחר ליצר אני מוותר על 4 בקבוקי בירה שיכולתי ליצר. זהו עבורי מחיר יצור בקבוק יין –4 בקבוקי בירה.

אצל השכן שלי לעומת זאת, אם יבחר ליצר רק יין יהיו לו בסוף החודש 16 בקבוקי יין אבל הוא יוותר על יצור 48 בקבוקי הבירה שיכל היה ליצר במקום, כלומר עבורו מחיר יצור בקבוק יין הוא ויתור על 3 בקבוקי בירה לכל בקבוק יין.

יש פה משהו מוזר, למרות שאני יותר יעיל, יצור היין אצלי יותר יקר מאשר אצל השכן, בקבוק יין עולה לי 4 בירות ואילו לשכן היא עולה רק 3. היעילות הגדולה יותר שלי ביצור בירה הופכת עבורי את יצור היין ליותר יקר כיוון שאני נדרש לוותר על יותר.

עכשיו, מה יקרה אם אחליט במקום ליצר את כל הכמות הדרושה לי של יין, לקנות חלק ממנה אצל השכן בתמורה לבירה. מבחינתו עד היום כל בקבוק יין היה כרוך בוויתור על 3 בקבוקי בירה, לפיכך, לא תהיה לו בעיה לתת לי בקבוק יין בתמורה ל- 3 בקבוקי בירה שלי.  אני בעצם קונה אצלו במחיר של 3 בקבוקי בירה לבקבוק יין במקום לקנות מעצמי במחיר של 4 בירות ליין. מתקבל שיותר זול לי לקנות יין אצל השכן, אם ניקח את זה למסקנה הלוגית המתבקשת, יותר הגיוני שאקנה ממנו את כל היין שאני צריך ואתרכז ביצור בירה בלבד. עבורי זה מאפשר פתאום לבחור בין ליצר 64 בקבוקי בירה לבין לקנות 21 (ושליש) בקבוקי יין. ההתמקדות בבירה והמסחר עם השכן הגדיל את כמות היין שאני יכול לקבל מ-16 ל- 21.3 בקבוקים בחודש.

אנחנו רואים שכתוצאה מהמסחר בינינו המצב שלי השתפר משמעותית ומצבו של השכן לא השתנה, כמובן שזה לא מצב בר קיימה, בסופו של דבר השכן עלול להרגיש ממורמר מהסכם בו אני מרוויח הרבה והוא  לא מרויח כלום. על מנת לשמר את הסיטואציה אני אאלץ לחלוק איתו ברווחים, אנו ניכנס למשא ומתן שבסופו ייקבע לבקבוק יין שאני קונה ממנו מחיר בין 3 בקבוקי בירה (המחיר המינימלי בו השכן יסכים למכור) לבין 4 בקבוקי בירה (המחיר המקסימלי בו אני אסכים לקנות). אנו ניפגש בנקודה כל שהיא באמצע. בסופו של עניין שנינו נרוויח, אני אקבל יותר יין, והוא בתמורה יקבל יותר בירה. שנינו יוצאים מהסחר עשירים (ושיכורים) יותר מאשר האלטרנטיבה בה אין בינינו מסחר.

למסקנה המעניינת הזו הגיע במאה התשע עשרה הוגה ואיש עסקים ממוצא יהודי בשם דויד ריקרדו והיא מהווה עד ימינו את הבסיס שעל פיו מתייחסת הכלכלה הקלאסית לנושא המסחר. בתקופה בה חיי ריקרדו נהגו ממשלות לאמוד את העושר שלהם לפי כמות הזהב שישבה במרתפי האוצר שלה ולא לפי מדדים של רווחה וצמיחה כלכלית כפי שנהוג היום. הראשון שיצא כנגד התפיסה הזו היה ההוגה אדם סמיט', ריקרדו הגיע למסקנות הכלכליות שלו לאחר שקרא את "עושר העמים" של סמיט'.

התורה של אדם סמיט' והמסקנות של דויד ריקרדו היוו במשך השנים שעברו מאז את הבסיס ליחס של הכלכלה הקלאסית בנוגע למסחר, והם נילמדות עד היום במחלקות לכלכלה. אבל נראה שהגלגל מתחיל לשנות כיוון.

אני זוכר את עצמי נע בחוסר נוחות בכיסא בזמן סדנא למסחר בין לאומי במהלך התואר השני, המרצה היה מרצה אורח אמריקאי והוא בדיוק סיים להראות כיצד המסקנה המתבקשת מהתורה של ריקרדו היא שעל כל מדינה להתרכז בתעשיות בהן יש להן יתרון יחסי, לצאת מתעשיות אחרות ולייבא את המוצרים הנדרשים במקום. הגרפים הראו בבירור שהמדינה תצא מכך נשכרת. מישהו העלה פתאום את השאלה, האם אבדן של משרות כתוצאה מנסיגה של מדינות מתעשיות שלמות לא יוביל לעוני במדינה. המרצה לא התבלבל אפילו לשניה, "העושר במדינה יגדל, הסחורות יהיו זולות יותר, כולם ירוויחו, גם העניים".

שנה בערך לאחר שסיימתי את התואר עלה לשלטון בארה"ב נשיא שהחליט להפוך את המגמה שהחלה לפני יותר ממאה שנה. העניים בארצות הברית כנראה היו מרוצים פחות מאשר השתקף מהגרפים של המרצה לכלכלה. הרעיונות האלו של סחר חופשי ושל התמחות סללו את הדרך לכלכלה המודרנית ולרבות מהתועלות שאנו לוקחים היום כמובן מאליו, אבל הם גם השאירו אנשים רבים זרוקים בצידי הדרך. לאותו פועל במפעל פלדה ביוטה שנסגר, כנראה פחות אכפת שהוא יכול לקנות טלפון סלולרי קוראני בזול.

אבל התובנות של ריקרדו, גם שהן פשטניות, הן עדיין נכונות. מסחר מועיל למדינות שסוחרות, כמו בדוגמה ממיקודם, ההתמחות והמסחר מוזילים עלויות של מוצרים, בדלנות ופרוטקציוניזם מעלים אותם. התוצאה הצפויה היא אינפלציה. במובן מסויים המדיניות של נשיא ארצות הברית מסבסדת תעשיות מסורתיות דרך העלאת המחירים שמשלמים הצרכנים האמריקיים על מוצרי צריכה. כשמחברים אינפלציה עולה עם שוק עבודה כמעט רווי ועם תמריצים פיסיקליים (הוצאות ממשלתייות בתשתיות, הורדת מיסים וכו' ) עליהם הכריז הנשיא, אנו מקבלים מתכון שיצור לחץ על הריבית לעלות. לריבית עולה יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת לארה"ב וגם לשאר העולם. המטוטלת הכלכלית מתנדנדת, היא סיימה את תנועתה בכיוון האחד ומתחילה עכשיו תנועה בכיוון השני. אני לא רוצה ולא יכול לחזות מה יביא העתיד, רוב הזמן התחזית לפיה העתיד יראה כמו העבר מתבררת כנכונה, במציאות הנוכחית אני לא חושב שזה המקרה.